אך למען האמת הייתה סיבה נוספת: לאחרונה אינני קובע דברים. באופן כללי. לא קובע. לפני איזה זמן קיטרתי לחבר בטלפון על כך שחודשיים קודם לכן התחייבתי ללוות חברה להופעה של ידיד מוזיקאי שלה, ושאני פשוט לא מאמין שאני צריך ללכת לשם הערב, באמצע השבוע, עם עוד מיליון היפסטרים בני 23, לשמוע את השירים המכוערים שלו, ולהטביע יגוני בוודקה זולה. בתמורה קיבלתי עצה לחיים:
"לעולם", הוא אמר לי, "לעולם אל תקבע שום דבר, עם אף אחד, אף פעם".
*
זה נשמע מאוד לא מתוחכם. למעשה זהו עולם ומלואו. אנשים טובים ונדיבים שכמותינו, ידנו קלה מאוד על הדק הקביעה, ובסופו של דבר אנחנו הורגים בשוגג את זמננו הפנוי. "במאי", היא אמרה לי, "הוא מופיע במאי, נלך ביחד?". ואני, שמה לי ולמאי בכלל באותו רגע, שאפריל עוד נראה לי רחוק כמו סופו של ליל בכי ארוך, מה אכפת לי? אמרתי כן. והנה, כהרף עין, מי אורב לי מתחת לבית? מאי הארור.
וזה בעצם החוק שבבסיס התאוריה: מאי תמיד מגיע.
אני מפיץ מאז את דבר התורה יקר הערך הזה שניתן לי במתנה, ולאט לאט צובר לי קהל מאמינים גדול, ומבסס מעמדי כגורו השתמטויות.למשל חבר אחר שהסכים עקרונית לפני כמה חודשים לרעיון שהוא ואשתו ייסעו לאילת בקיץ עם עוד זוג.
"איתם?", תמהתי אז, "הממורמרת עם הנעליים האורתופדיות ובעלה שהיה פעם חתיך? אבל אתה הרי לא סובל אותם. זה לא הזוג שתמיד רב בקול רם, ואחר כך הילדה שלהם נושכת את כל הילדים האחרים?".
"נראה", ענה לי, "יש זמן".
אין זמן. השבוע קיבל (באס.אם.אס!) את שם המלון בו יישנו, את שעת היציאה ואת סידורי הרכבים, ורץ אל החלון להסתכל לתוך השמש, כיוון שלא הבין איך יכול להיות שהקיץ הגיע, מבלי שהספיק להתחמק מהקביעה.
"הוא תמיד מגיע", אמרתי לו. "אל תקבע שום דבר עם אף אחד אף פעם".
גם אני כמעט והסכמתי כשהוזמנתי לאותה התוכנית. "הצילומים בחמישי", אמר לי העורך. טוב נו, עד שיגיע חמישי יש עוד זמן. עד שיגיע חמישי אני כבר אהיה טוב ורגוע ולא מתוסבך. אני אקפוץ לי להתראיין בתוכנית האירוח באותה קלות בה אני קופץ לחנן הירקן. אני אשב שם ואצחק מהבדיחות של הסטנדאפיסט ואאזין בקשב רב לשיר שתבצע הזמרת, אמחא לה כפיים בחיוך אוהד, ובשום אופן לא אדמיין כמה יכול היה להיות נפלא, אם הייתי עכשיו בבית, לבוש בבוקסר הקרועים עם הציור של טוויטי, רואה טלוויזיה ומפזר על עצמי פירורים של גרנולה.
היום יום חמישי. אני צוחק למחשבה שהייתי יכול להיות שם עכשיו, ותוך כדי עפות לי מהפה חתיכות צימוקים ושיבולת שועל.
*
תראו, ברור שלפעמים חייבים לקבוע דברים. יש לנו קרובים ובני משפחה, ועוד שניים-שלושה אנשים שאנחנו מספיק אוהבים כדי להניח שגם בעוד שבוע או חודשיים נרצה לפגוש אותם. גם אז, עשו לעצמכם טובה, ואל תתחייבו לפרטים. כי יש קביעה ויש קביעה.
סיפור אמיתי שקרה לי ערב חג השבועות: הוזמנתי לארוחת ערב אצל חבר שאיננו נמנה על אוהדי הבופה החלבי. למנה עיקרית הכין ביף-וולינגטון.
"כולם פה שונאים קישים וגבינות", הסביר, "אז קבענו שאני אכין ארוחה בשרית".
בעודי סועד, לקראת הביס האחרון, נזכרתי כי יומיים אחר-כך אני אמור לחגוג לחברה יומולדת אצלי בבית עם עוד מוזמנים, וקבענו שאכין לה לעיקרית את המנה הבשרית החביבה עליה:ביף וולינגטון. יומולדת וכו', לא יפה להבריז. הכנתי ביף וולינגטון. זה היה ביום חמישי. במוצ"ש של אותו השבוע סייעתי בהכנת ארוחה משפחתית, וכשהגעתי ראיתי אותו, את אויבי המר, מחכה לי על השיש, כמו חיה שחורה שחושפת שיניים – בצק העלים המרודד.
"אתה לא זוכר?", ענו לי, "הרי מזמן קבענו שנכין היום ביף וולינגטון".
אני לא צוחק. בחיי. אמיתי לחלוטין. ומדובר ידידיי בביף וולינגטון, לא באורז ואפונה. פילה בקר עטוף בפטריות וערמונים, אפוי בתוך מעין בורקס.אוכל ששונא עורקים פתוחים, ועוד שלושה ערבים באותו השבוע. ואני, שמטעמים אנורקטיים נדרתי לפני שמונה שנים לא לגעת יותר בבורקס–אתם יודעים מה קורה לגוף שלי כשהוא פוגש את תועפות הקמח והחמאה האלה? אני נהיה מסטול מזה, פיזית. כמו מגראס. אני קם מהשולחן ונתקל בקירות.
קביעות עבר שהתגלגלו עלי, אובדן מוחלט בשליטה על לוח הזמנים – אלה אפו לי יחד נקמה מהגיהינום, והולידו את המקרה המוזר של שלושת הביף וולינגטון. או בשמו האחר: שלושה ביף וולינגטון ולוויה.
ביום ראשון צלצלתי למאמן הכושר שלי והודעתי לו שאני הזמרת אדל. שאם הוא לא בא עכשיו להציל אותי, אני מוציא מהפריזר חבילה של בצק עלים מרודד ומכה את עצמי בראש עד אובדן הכרה.
"אני מלא לגמרי היום", הוא ענה. "איך אתה ברביעי בבוקר?".
כמעט ואמרתי כן, כי תכלס מה כבר יש לי לעשות ברביעי בבוקר, אבל בעומק ליבי המצופה חמאה ידעתי שמוטב שלא אקבע יותר שום דבר עם אף אחד אף פעם.
"נראה", אמרתי לו. "נראה".