חלומו הרטוב של כל ראש ממשלה מכהן, הוא בעצם הבעיה הגדולה ביותר בעובדה שהתחלתי לעשן– אין אופוזיציה. שום צעד שעשיתי בחיים לא זכה מעולם לתמיכה כל כך רחבה, אם אפילו הוריי מולידיי, שאני מקווה כי טבוע בהם הפחד הבסיסי שמא אמות לפניהם, לא מוכנים לשחרר איזו אמירה בדבר הסיכוי לחלות בסרטן ריאות, דברי ביקורת כלשהם, משהו קטן, נימה מאוכזבת, פרצוף חמוץ – אפס, כי חוגגים את מפלתי.
למען האמת, קשה לי להאשים אותם. מהבחינה הזאת אני דומה לחבר פרלמנט שמרן מבריטניה שנתפס מחופש לכלב ועוגב על זונה. הרי כל ילדותי ונעוריי עשיתי להם את המוות על העישון שלהם. הילדים האלה שתולים שלטים על המקרר, שזורקים לפח את הסיגריות וממלאים את הקופסה בקסמי אוזניים – הילדים האלה הם אני. שני בניהם הקטנים גדלו להיות מעשנים מושבעים, ורק מואה, הגיברת של הבית, מכת הבכורות, המשכתי להתנהג כמו האפיפיור ולדרוש שייקחו תורות כשהם עוזבים את השולחן לעשן, ולא ישאירו אותי כאן לבד, כשרקניקיון כפיי מארח לי חברה.
----
אני לא יודע למה התחלתי לעשן דווקא עכשיו. אני רוצה לחשוב שעברתי תקופה קשה. והלא זה שקר. כל התקופות שלי קשות. ידעתי די מצוקות בחיי הבוגרים שיכולות היו לדחוף אותי לזה: שברון לב – צ'ק; חברים שאכזבו – צ'ק; מפחים מקצועיים – צ'ק צ'קצ'ק! צ'ק פתוח לכל עגמות הנפש מהסוג הלא-טראגי שיש, ואת כולן איכשהו – לא ברור איך – הצלחתי לעבור בלי שמרלבורו יתנו לי חסות.
התחלתי מ"לעשן באירועים מיוחדים", שזו כבר ירייה ברגל, כיוון שאין בחיי אירועים מיוחדים, ולכן גם פרק חדש של "האישה הטובה", או הפוך על סויה, הם "אירועים מיוחדים". החלטתי אפוא על שלוש סיגריות ביום, עד שחברה אמרה לי שאפילו בהריון הרשו לה ארבע, ואחי הוסיף שחמש ומטה זה ממש בסדר, ואז, היישר ממכון אדלר, התפרצה אמי וסיפרה שבזמן שעברה טיפול ארוך בשיניים, הגביל אותה הרופא לשמונה ביום. אז עכשיו זה עומד על עשר.
חוץ במסעדות. שאז מותר יותר. השבוע אכלתי עם חבר, ובין המנה הראשונה לשנייה שאלתי אותו אם זה בסדר שאצא לסיגריה, ובחיי שבקולי נשמעה היטב תחינה לעזרה. אתם יודעים מה הוא ענה לי?
"בטח".
"אלא אם זה מפריע לך", זעקתי הצילו.
"זה לא מפריע לי", בגד.
"ומה, תחכה לי פה?", עזור לי, עזור לי, אני טובע.
"לא, אני אצא אתך", סכין בגב.
יצא איתי. סרטנתי את שנינו, השלכתי את הבדל על הרצפה וחזרנו לשולחן. החברים שלי חיות, ואני נרקומן. עתידי צופן לי רק מחלות ועוני, וצאצאים שיכתבו עלי שירים נוסח בנו של ישי לוי.
אבל סיגריה במסעדה – איזה דבר נפלא. עם כוס היין, בחוץ, בזמן שמעבר לזגוגית הסועדים האחרים זוללים כמו בהמות. וכשסיימת – הקינוח בדיוק הגיע. בכלל, לדאבוני גיליתי כי החיים הם למעשה אוסף מקטעים שאורכם כזמן שלוקח לי לעשן סיגריה אחת: עד שהקינוח יגיע, עד שתבוא המונית שהזמנתי, עד שמכונת הקפה תתחמם, עד שיגמרו הפרסומות, אני שנייה אצא לעשן.
---
שימו לב: אני 'אצא' לעשן. כל עניין הפנים לעומת החוץ לא מפסיק לרגש אותי. שינויי לוקיישן, אני חש, מוסיפים נפח לעלילה, ודאי בעולמי שלי, אשר לוקה מעט מבחינה נראטיבית.
הרי אילו הייתי אדם שעובד במשרד מתשע עד חמש, מן הסתם כבר הייתי מסתכסך עם אחת העקומות האלה מהקיוביקל ליד, שבצהריים מחממת במטבחון את מנת האורז והעדשים שהביאה לה מהבית, ו"לא יכולה לאכול ככה, כשיש פה ריח דוחה של עשן".
בסדר ביץ'. העיקר שאת לא דוחה. זה שהסרחת את החדר עם הטאפרוור המבחיל שלך, זה לא משנה. ה ס י ג ר י ו ת זו הבעיה. מ'שתגידי.
לי כאמור אין מי שיעיר לי, שסבלו הכן או המזויף יתבע ממני להתחשב ולקצץ בצריכת הניקוטין. הקיטורים היחידים ששמעתי עסקו בסוג הסיגריות שבחרתי– סיגריות סלים כאלה, ארוכות ודקות, לא ווג או איב,אם כי משהו שמזכיר את זה בצורה, ועל כך פסק חבר טוב שלי ואמר: "אתה תישאר לבד לנצח".
"אתה רווק", הוא אומר לי. חבריי דוגלים בנטורליזם כואב ובעלבונות ישירים. "אתה לא יכול ללכת לדייט ולינוק כל הערב מהדבר הדקיק הזה, ועוד לחשוב שהעישון משווה לך איזה לוק מחוספס".
"זה אני", אמרתי, "אני יכול לעשן מה שאני רוצה".
"מאה אחוז. אתה גם יכול להגיע לדייט עם שמלה. זה ודאי יותר נוח ממכנסיים, ובטח תמצא שזה מושך בחורים במידה שווה".
-----
תם הווידוי. לפני סיום, אני מעוניין לפנות לכל מי שחושב לכתוב טוקבק שלילי לדבריי, על זיהום האוויר, או חוסר התחשבות – אל תטרחו. אני יודע שמעשנים ואוכלי בשר הם האיום הגדול ביותר על קיומנו כחברה מתוקנת. אני אגב גם יודע שזה דבר מאוד נחות להתכתב עם טוקבקיסטים, אבל נדמה לי שאני מנהל איתם מערכת יחסים דומה לזו שאני מנהל עם הוריי – משמיץ אותם בכל הזדמנות, ובעומק ליבי עדיין שואף לרצותם.
אבוי. הגיעו הדברים לכדי כך, שברגע בו כתבתי את המילה "שואף" הבנתי שאני ממש חייב סיגריה, אלוהים, סלח לי.