אד קוץ' היה אחת הדמויות הכי צבעוניות של הפוליטיקה האמריקנית במאה שעברה. יהודי, ניו יורקי, עם פה גדול, שכולם ידעו שהוא הומו. הבעיה היא שכאשר החל קוץ' את ההתמודדות על ראשות העיר באמצע שנות השבעים, הוא החליט שהעובדה שהוא גיי תפריע לו. הוא נפרד מבן זוגו באותה תקופה, ודרש ממנו לעבור לגור בלוס אנג'לס. במקביל, הוא כמובן לא הסכים לענות על אף שאלה בעניין.
קוץ' נחשב לראש עיר טוב, שהחזיר את ניו יורק לתקופת פריחה. אלא שזה לא הכל. כל הדיון בפועלו היה פחות טעון אלמלא פרצה מגיפת האיידס. קוץ' שהיה עסוק בעיקר במהלכים להסתרת נטיותיו, לא הסכים להכיר בכך שהמחלה פוגעת בתושביו. ולהפך, הוא התנהג כאילו זה ממש לא מעניין אותו. רק לדוגמה, עיריית ניו יורק הוציאה בשנת 1984 בקושי 25 אלף דולר על עזרה להקמת מרכזי בריאות, ועזרה לחולים, בזמן שעיריית סן פרנסיסקו הוציאה 4.3 מיליון דולר על הנושא.
30 אלף הומואים מתים
ההומואים בניו יורק שנאו את קוץ' שנאה גדולה. המחזאי והאקטיביסט לארי קרמר הפך אותו למטרה וקרא לו "הרוצח". הטענה אז הייתה שאין צורך שקוץ' ייצא מהארון. היה ברור שיציאה כזאת יכולה להפריע לו להיבחר שוב,אך הדרישה העיקרית היתה שבתור ראש עיר, שבה מתו כל חודש מאות אנשים מהמגיפה - הוא ייתן יד ויעזור להילחם במחלה. בסך הכל נפטרו בניו יורק קרוב ל-30 אלף הומואים בשנות כהונתו של קוץ'.
קוץ', מצדו, שם זין. וכדי להרגיז עוד יותר, המציא מערכת יחסים עם מלכת יופי לשעבר. למעשה, ההודאה היחידה שלו במהלך חייו לגבי נטייתו המינית, הייתה ששנים אחר כך הוא הודה שהיחסים ההם היו פיקטיביים.
אני כמובן שונא את קוץ' שנאה גדולה. אדם שהיה ראש עיר בזמן שאלפי אנשים מתו, ולבו היה גס בהם, הוא בעיני לא פחות מפושע נגד האנושות. לא יעזור לו שום דבר, בטח לא העובדה שהיה תומך נלהב של ישראל.
ארון הזכוכית של ג'ודי פוסטר
עצם הרעיון שאתה עומד בראשות עיר, והאזרחים שלך מתים, וכל מה שמעניין אותך זה שלא יגידו שאתה הומו, הוא לא רק בלתי נתפס, הוא גם סוג של טירוף. אבל מה שיותר חשוב, המקרה של קוץ' הוא מקרה קיצוני שמדגים שוב למה הארון הוא האסון הכי גדול של מפורסמים, לא משנה אם הם פוליטיקאים או שחקנים.
קחו לדוגמא את ג'ודי פוסטר. רק לפני חודש, כאשר קיבלה פרס מפעל חיים בטקס גלובוס הזהב, היא בעצם יצאה סופית מהארון באופן רשמי. ג'ודי פוסטר היא בת 50. היא אחת השחקניות החשובות והמוערכות ביותר באמריקה. וכמו שהיא הסבירה בטקס, גם אם לא יתנו לה יותר תפקידים טובים, בגלל שהיא מתבגרת, היא תמשיך למצוא לעצמה מקומות להתבטא.
פוסטר היתה במשך שנים נושא לדיון בקהילה האמריקנית. כולם ידעו שהיא חיה עם בת זוג ומגדלת איתה ילדים. פוסטר לא הכחישה, ולא נלחמה במי שפרסם בעתונות את העובדה שהיא לסבית - אבל גם לא הסכימה לצאת.
בעתונות האמריקאית המציאו עבור אנשים מסוגה את המושג "ארון הזכוכית". לפני כמה שנים היא הודתה בטקס פרסים אחר לבת הזוג שלה, במה שנחשב אז ליציאה חלקית מהארון.
בנאום בגלובוס הזהב ניסתה פוסטר לתרץ. היא הסבירה שבתור אדם שגדל מול אור הזרקורים מגיל העשרה, היא הייתה חייבת לשמור על עצמה ולאפשר לעצמה סוג מסוים של פרטיות. או במילים אחרות, ג'ודי פוסטר הסבירה כמה קשים היו החיים שלה. כדי לשעשע, היא גם הסבירה שבעצם הסקופ הגדול בנאום שלה הוא שהיא שוב רווקה, ומחפשת חברה
אבל ג'ודי פוסטר לא רואה אותי ממטר, ומה שיותר מרגיז, העולם חושב שזה בסדר. שזה חמוד שהיא עושה בדיחות קטנות על זה שהיא לבד עכשיו. ואיש לא מתחשבן איתה על שנים ארוכות שבהן בתור אחת הנשים החזקות והמצליחות בעולם, היא השתינה בקשת על הקהילה שלה ולא ניצלה את כוחה הרב כדי להקל על כל כך הרבה בחורות ברחבי אמריקה והעולם, שסבלו באותו זמן השפלות השונות שלהן
השבוע, קצת באיחור, התחילה ההתחשבנות עם ראש עירית ניו יורק המיתולוגי. זה קרה אחרי מותו. אני מקווה שעם ג'ודי פוסטר יהיה מי שיתחשבן עוד בימי חייה. ההנחה הזאת שעושה התקשורת הסטרייטית למיליונרים מפורסמים, חייבת להסתיים. במקרה של אד קוץ' מדובר באדם שאפשר כמעט להאשים אותו בדיעבד בשותפות להריגת אנשים. לשמחתנו היום מדובר בעניינים הרבה פחות דרמטיים, ועדיין. כמות הנערים והנערות שחוטפים הצקות בגלל שהם הומואים ולסביות היא עצומה. והם צריכים לשבת על המצפון של אישה כמו ג'ודי פוסטר. ודומותיה. ולא רק בארצות הברית. גם במדינות אחרות.