עוד הודעה: ביהודה ובשומרון ימשיכו לבנות. כל הזמן. או כמו שאמר אורי אריאל: הבנייה הנוכחית, של 1,200 יחידות דיור, היא רק המנה הראשונה. המתאבן. אחריה תבואנה מנות עיקריות. עוד ועוד דירות ובניינים ושכונות.
העניין הזה נשמע לכם אולי הזוי מעט, ומלחמתי ורדיקלי, אבל הוא המציאות. אתם יודעים למה? לא מפני שהימין בשלטון והתפיסה השמאלנית באופוזיציה, אלא מסיבה אחרת לחלוטין שאתם אפילו לא חשבתם עליה. הסיבה היא, שהמקומות האלה הם מקומות חיים ודינמיים. הם חיים כמו תל אביב וחיפה וקצת יותר מגבעתיים וכפר סבא. הם ערים ויישובים, כפרים ומושבים, שכונות וקריות. ה"זמניות" שלהם, שניותם במחלוקת, הדיונים הציבוריים סביבם הם רק בראש שלכם. אתם שואלים, אתם עונים, אתם מתווכחים עם עצמכם. בפועל, בשטח, אין בכלל דיון שטחים בישראל. יש אמנם דיון פילוסופי על האפשרות למשא ומתן בינינו לבין הפלסטינים, יש דיון על נוכחות צה"ל בגדה וברצועה, יש אפילו דיון על ויתורים! אבל אין דיון על האפשרות של משפחה בפדואל להעמיד קרוואן. אין ולא יהיה. אז למה בכל זאת כולם מדברים כבר כמה ימים על בנייה בשטחים?
הניצחון הקטן של השמאל הקיצוני
קמפיין "הכיבוש המסריח", נכשל תודה לאל בכל זירה כמעט. בדבר אחד הוא הצליח מאוד לצערי העמוק: הוא הצליח להכניס את ה"התנחלויות" לסוג של מסגרת תחת כותרת ולגרום להם להיראות כאיזה עניין זמני ושנוי במחלוקת. מבחינה זאת, למשל, סירובו של איזה זמר מנומנם להופיע באריאל, שמהותית הוא נזק קטן מאוד (שיילך לעזאזל הוא וששת מאזיניו הרגישים) – תדמיתית הוא נזק כבד; מפני שהוא מביא אל הזירה את "שיח השטחים" השנות-שמונימי וממצב שוב ושוב את אלקנה, למשל, עיר ואם בישראל, כאיזה עניין זמני שעדיין ממתין להחלטת ארי שביט בעניינו. השמאל הקיצוני, קבוצת שוליים שכבר אין לה שם וזכר, הצליח בגאונותו לשמר את הדיון בדבר נוכחותנו ב"שטחים" באותה רמת רעננות כמעט, של לפני עשרים ושלושים שנה. זהו ניצחון עצום.
צריך לדון ברצינות על שחרור מחבלים. גם כמחוות מיקוח, גם במחוות מהותיות של רצון טוב. צריך לדון ברצינות בשאלות הביטחוניות של אחיזת צה"ל בריכוזים פלסטינים, מותר לשלוח את ציפי לבני לבלות בוושינגטון עם ערבים מנומסים ומעונבים – אסור בשום אופן להתעסק עם שאלות בנייה והרחבה. זה יוצר נזק עצום כי זה מכניס את כל העסק לסימן שאלה.