כמו שזה נראה עכשיו, למחאת 2012 אין הרבה סיכוי להתרומם, אבל לכו תדעו. כבר ראינו הפתעות בחבל הארץ הזה. הרי כל כך הרבה גורמים משפיעים על הצלחת ועל כשלון מיזמים המוניים, אז מי יודע. השאלה כמה משעמם יהיה והשאלה כמה שקט ביטחונית יהיה והשאלה כמה דל תרבותית יהיה ושאלת השאלות – כמה חם יהיה. כך שאני לא הייתי ממהר להסיק מסקנות.
נכון שהמחאה של השנה שעברה הניבה בעיקר התחזקות משמעותית של הממשלה וכלום אחד גדול ונכון שהתקשורת קצת התעשתה והבינה שהיא נהגה בילדותיות כשהתמסרה למסיבת השבט הילדותית שלה - אבל עדיין, שטח שעבר לא יוחזר. אם כבר יש תשתית למסיבת קיץ, אך איוולת תהיה לא לקיים אותה.
ובכן רגע לפני שהמחאה הזו פורצת או לא פורצת, עלי לומר משהו לצעירים ששוקדים או לא שוקדים עתה על כתיבת כרוזים: רבאק. אתם לא אומרים שום דבר.
נכון. אני אובססיבי בהתנגדותי למחאה, בעיקר בשל זעמי הנורא על חברי העיתונאים שהתמסרו אליה. אבל בין התקף זעם למשנהו, אני מנסה להתעשת לרגע ולנסות להקשיב. שוב ושוב ושוב אני לא שומע שום דבר.
כאן צריך להבהיר משהו, שאולי לא הובהר: "החיפאים יוצאים משנת החורף", זו לא אמירה. זה סלוגן. חביב אפילו. "נודיע לממשלת ישראל שאי אפשר לעבוד עלינו יותר" - זה ממש נחמד, אבל מה זה אומר, לעזאזל? מי עבד עליכם? באותה מידה ניתן היה לומר בנאום "נודיע לממשלת פקיסטן שאי אפשר לעבוד עלינו יותר" או "נודיע לממשלת ישראל שאי אפשר לברדור עלינו יותר". "צאו מהמרפסת, המדינה קורסת" ו-"הון, שלטון, עולם תחתון". - חרוזים די מדויקים, אבל חרוזים. רק חרוזים. חרוזים אינם אמירה.
"המחאה היא השעון המעורר שתקתק בלב כולנו וניעור לחיים בקיץ 2011. היא ההתנגשות הבלתי נמנעת בין ערכי החלוצים שהקימו את המדינה, לערכי המנהיגים הכושלים של ימינו, המתעקשים להתנער מאחריותם לחברה הישראלית". אחלה שורות, באמת, רק שהן לא אומרות כלום. שום שעון לא תקתק, אין התנגשות בין החלוצים שהקימו לבין אלה שמנהיגים ואיש אינו מתנער. סתם מילים נבובות שאין מאחוריהן כלום.
מ' זה מקהלה מבולבלת
אני מסתכל סביבי ומנסה להיזכר בתכנים שניתן היה לשלות מבליל המלל של הקיץ הקודם. הנה רשימה:
- קשה עד בלתי אפשרי לצעיר/ה לרכוש דירה במרכזי הערים הגדולות
- קשה לצעיר/ה לשכור דירה במרכזי הערים הגדולות
- קשה להתפרנס מעבודה כשכיר, בטח בתחומי התקשורת או האמנות
- אילן בן דב עושה תספורת אג"ח
- הממשלה מזרימה כסף לצרכי הביטחון, להתנחלויות ולחרדים
- מחיר הגבינה הצהובה גבוה מידי
- מחיר עגלת ילדים גבוה מידי
כל אלה במין מקהלה מבולבלת. ברי שאינני מסכים לאף אחד מהסעיפים הללו, להוציא זה של תספורת האגחי"ם המשוקצת. אני ממש לא רוצה להיכנס לתכנים עצמם שכביכול קיימים ולהתחיל להסביר מדוע דרישה לדירה בת השגה במרכזי הערים היא שטות, היא דבר לא ישים בשוק חופשי וגם אם היא ביטוי למצוקה קיימת - איני רואה בה ערך שיש לזעוק למען השגתו. או להתחיל ולהסביר שאין שום קשר בין תספורות אגחי"ם של בעלי הון לבין צדק חברתי ורווחת הפרט בתל אביב ובחיפה. היינו בכל אלה בקיץ הארור של השנה שעברה. אבל הפעם, מסתמן שאפילו את זה לא נשמע. הפעם נשמע רק מילים: אטימות, הפרטה, חברתי, צדק, גזירות, הון, שלטון.
אבקש להתמקד בדרישה ספציפית: אימרו משהו. אל תהיו כאלה. אל תחשבו ששלב ההוכחות והאמירות עבר ועתה מה שנותר הוא רק לצעוק ולהתריע. לא. הוא לא עבר. הוא גם לא התחיל מעולם. גם בשנה שעברה לא אמרתם כלום, אבל לפחות לא היו אלה רק מילים, אלא גם משפטים. הרבה אנשים רקדו לצלילי הכלום הזה, כי סיסמאות, מה לעשות, עובדות הרבה יותר מאמירות. הפעם לא נוותר: אימרו משהו.
בחג השבועות, במהלך הרצאה אקטואלית במרכז מנחם בגין, נדרשתי למחאה החברתית ולכלומיות. הבאתי אז מובאה מדברי הפסוקים המתארים את ירידת משה רבינו מהר סיני, ידיו אוחזות את לוחות הברית ולעיניו נגלית תועבת עגל הזהב, מראה שהביא אותו, כידוע, לשבור את הלוחות. רגע לפני הגיעם למחנה שומעים משה ויהושע קולות מן המחנה. יהושע מאזין וקובע באזני משה: קול מלחמה במחנה. משה, המנהיג המנוסה, בעל האוזניים הערניות, מהסה אותו מייד בביטול: "לא קול ענות גבורה", הוא אומר לו, "ולא קול ענות חלושה. קול ענות אנוכי שומע". פירוש הדברים פשוט: מלחמה? איזו מלחמה בראש שלך. למלחמה יש קול שאומר משהו. גבורה, חלושה, משהו. הקול הזה? האינך שומע כי הוא קול חלול? קול שאינו אומר כלום?
הפעם, לא צריך להיות משה רבינו. הנה, זה מה שמטריף אותי ב"מחאה החברתית": קול ענות אנוכי שומע.
>> לטור הקודם שלי: נמאס מהשלישייה של הימין הקיצוני
>> תתחילו לגלות כמה אתם מרוויחים