בשבוע שעבר, למשל, היה זה רון מיברג המאוס שטרח לשתף את הקוראים בתוכנה של שיחת טלפון פרטית שבה התבטא דנקנר בגסות כלפי נחום ברנע. זו הייתה שיחת טלפון פרטית, ועל כן טוב יעשו הקוראים, בהם גם ידידי אביב הורוביץ אותו אני מעריך, ויחשבו חשבונו של עולם, לאמור מה יותר חמור: לדבר לא יפה על מישהו בשיחת טלפון או לפרסם את תוכנה של השיחה בעיתון. נו, חתיכת בושה המיברג הזה ואיני חפץ לדבר עליו יותר, מה גם שכל ידיעותיי אודות האיש מקורן בשיחות עם המנוח עצמו, על כן נקל לנחש מה דעתי המדויקת עליו.
מה שכן, דרך הסיפור הלא יפה הזה והביקורת שנמתחה נגדו, עלה וצף שוב עניין מטריד מאוד הקשור בדנקנר אבל קשור לעניין נרחב וחשוב הרבה יותר, והוא שובל הביקורת שעדיין מוטחת בדנקנר ז"ל בנוגע לביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ, זו שבזמנה העלתה עליו את חמת כל חבריו של בן אמוץ ועם השנים שככה לאיטה, אבל מסתבר שלא לגמרי. לתדהמתי הרבה, תוך כדי קריאת המון המילים שנכתבו על דנקנר בחודשיים האחרונים, נתקלתי שוב ושוב ברסיסי ביקורת כלפיו בנושא בן אמוץ.
דינו של בן אמוץ להיעלם לחלוטין מהזיכרון הישראלי
ובעצם למה ללכת רחוק? בעצם ימים אלה מונח על שולחנות שבוע הספר ספר אלבומי נאה בהוצאת ידיעות אחרונות "מילים בסוף הדרך" שמו, ספר מקסים הכולל הספדים ישראליים נבחרים מכל הזמנים. לצד הספדים של הרבה אישים נחשבים, שכל אחד מהם זכה להופעה אחת, כמובן, נכללו בספר 2 הספדים של דן בן אמוץ, האחד ההספד המפורסם על עצמו, והשני "הספד" שכתב על חיים חפר בחייו. אני אישית איני חושב ששני הטקסטים האלה מזהירים במידה כלשהי, ובכלל, מעודי לא זכיתי להבין את ההתלהבות מבן אמוץ, כמו גם את ההתלהבות מבן דורו אורי זוהר של אז, שני גסי רוח בעלי כשרון מאוד בינוני, שהילכו קסם על דור שלם מוגבל מעט, שסגד לכוחניותם ולמופרעותם, אבל זה כבר עניין של טעם.
דינו של בן אמוץ להיעלם לחלוטין מהזיכרון הישראלי, וזה נכון שבעתיים בימים אלה, בהם איש תקשורת בכיר מושעה וגולה בשל תלונות על התנהגות מינית שאינה הולמת עוד בטרם חקירה ומשפט ובהם תופס טוהר המידות המיני מקום מרכזי בשיח.
במקום זה הוא זוכה לסדרה בערוץ 8, ללוח נחושת שהציבה עיריית תל אביב מתחת לביתו/זירת פשעו, לציטוט של הספדיו בספר חדש ונחשב ואילו דנקנר הצדיק, שגאל אותנו מחרפתו ומחרפת הימים השחורים ההם בהם יכולה הייתה דמותו לפעול ואף להצליח – זוכה לקיתונות של ביקורת.
אח, יא אמנון אמנון. תדובבנה שפתיך החכמות והנעימות בקבר. יפה עשית.