פגישות עבודה, ליתר דיוק. הדבר המיותר ביותר בתבל. לא מכבר צלצל אלי אחד, מנהל של משהו, והציע לי משהו. דיברנו בטלפון עשר דקות. השיחה הייתה יעילה מאין כמותה, דברים נחתכו וסוכמו ואז, בסוף השיחה, קרה הדבר הנורא ממנו חששתי. הוא אמר: אז יאללה. בוא נקבע פגישה מסודרת, נשב ונסגור. אתה ליד יומן?
ובכן, לא. איך אני ליד יומן? הרי אני בבית והיומן בכלל מאופסן בכספת הפרטית ששכרתי בסניף עסקים בדרום תל אביב שבכלל סגור ביום ראשון. בוודאי שאני ליד יומן, נודניק. היומן ממוקם ממש כאן, באותו המכשיר בו אני נאלץ להאזין לך שואל אותי את השאלה המיותרת הזו, שמיותרת ממנה רק המשימה עצמה: בוא נקבע.
למה לקבוע? לא דיברנו זה עתה והבנו היטב איש את רעהו? ובכלל, מה יהיה בישיבה שתתכנס?
נאכל ונשתה ב-150 שקל, נחזור בדיוק נמרץ על אותם דברים עליהם דיברנו בטלפון, רק שהפעם זה יהיה הרבה פחות ממוקד, כי כל הזמן דעתנו תוסח על ידי דברים אחרים, נקבל דו"ח חניה, נשרוף שעתיים. זה הכל. והרי ממילא בסוף הפגישה הוא יגיד לי: אוקיי, אני חוזר למשרד ושולח לך את זה במייל מסודר.
ובכן, קבלו כלל ברזל: אין דבר בעולם שיכול להיסגר בפגישה ולא יכול להיסגר בשיחת טלפון או תשדורת מייל, להוציא 3 דברים: יחסי מין מלאים, רצח ומתן שוחד. פגישה לגבי כל השאר, היא דבר מיותר מאין כמותו. תכליתה היא אחת: להפיג בדידות, לפגוש אנשים. עניין חשוב לכשעצמו, יש לומר, אבל למה על חשבוני?
"חשבתי שאתה אחד שמזיז דברים"
לפני שנים אחדות היה לי רעיון לא רע. חיבור של אחד ועוד אחד, שיתוף פעולה חינוכי בנושא מסוים שהיה אמור להצמיח תועלת. טלפנתי לאחד שאמור לקבל החלטה בעניין, פוליטיקאי שכיום מאייש משרה בכירה. הוא שמע והתרשם, ואז הודיע לי שזה לא ככה. צריך לעשות בעניין ישיבה מסודרת.
נו, אמרתי, בוא נעשה בעניין ישיבה מסודרת.
למחרת בבוקר טלפנתי כפי שסוכם למקבל ההחלטה והשארתי הודעה שאני מחפש אותו דחוף. כשהוא חזר אליי, אחר הצהריים, בכעס ובפה מלא אוכל, הוא אמר לי שפלא על בחור כמוני שלא הוציא סיכום מסודר של השיחה ושלח במייל. מובן שהתנצלתי ומיהרתי לבצע את ההוראה. במייל המפורט ששלחתי, פירטתי בשנית את הצעתי ואף הוספתי כי כל יום שעובר גורם לנו הפסד מאחר ומדובר בנושא רגיש החייב להתבצע במהירות האפשרית. כשטלפנתי בשנית, הוא החמיא לי על המייל ששלחתי, רק ציין שיש עימו מספר תיקונים.
למחרת אחר הצהריים צלצלה המזכירה ושאלה מה עם החומר. שאלתי איזה חומר, והיא אמרה בענייניות "הוא אמר שאתה יודע". במקום הבנתי שעשיתי טעות וביקשתי רק שתברר לי אם הוא רוצה את כל החומר או רק את החלק שרלוונטי לפגישה. היא אמרה שהיא תחזור אלי. בערב הוא טלפן, עייף ומיוגע, מהרכב. "אה", הוא פתח בנימה של ביטול, "חשבתי שאתה אחד שמזיז דברים". נעלבתי מיידית. הסברתי לו שרק שאלתי איזה חומר הוא רוצה וגם הוספתי שאני מנסה להשיג אותו מהבוקר. זו היה לא נכון וזו גם הייתה טעות כי אז הוא התחיל להסביר לי, שסמכויות לוקחים, לא מקבלים. בכלל, הוא הבהיר, "מי שבאמת רוצה אותי, משיג אותי".
פרופיל נפשי חדש
סיכמנו שצריך לארגן בדחיפות ישיבה מסודרת בעניין, והוא ביקש שאני אעדכן אותי בהתקדמות וגם הוסיף שאולי כדאי שדני יהיה גם הוא בפגישה. זה היה קרש הצלה לא קטן כי דני היה בחוץ לארץ. סיכמנו שנדבר מחר. באותו לילה התחלתי להבין שאני יושב על חבית חומר נפץ.
האיש אינו עושה כלום. הוא עסוק מעל הראש בזימון לישיבות והזזת דברים ובעיקר בקבלת מיילים בנושא קביעת ישיבות. הוא צורך מנות יתר של מיילים. לא שיש לי משהו נגד תשדורות מייל, נהפוך הוא; אני רוחש כבוד רב למילה הכתובה, במיוחד כשמדובר בנושאים חשובים עד כדי כך; אלא שכאן, גיליתי פרופיל נפשי חדש. האיש סובל מבעיה. הוא מסוכן.
אחרי שעה אני מטלפן ושואל בקוצר רוח "מה קורה בקשר למה שדיברנו". יום אחד השארתי לו הודעה במייל שיראה את הפקס מהבוקר כמבוטל. מובן שלא היה שום פקס. אחר כך ניתקתי את כל הטלפונים שלי.
המטרה שלשמה חיפשתי אותו, יצאה לפועל כבר מזמן, בעזרת מישהו אחר. הפרוייקט הצליח, וכולם הפיקו ממנו הנאה ותועלת. במקביל, אני ממשיך עם הפרוייקט האישי שלי איתו, ולומד ממנו יום יום כללים חדשים לחיים מעשיים ותכליתיים. הכלל הראשון הוא, כמובן, שלא לחשוב אפילו על ישיבה מסודרת. ישיבה מסודרת הייתה בגן סימה, בריכוז, כשסיפרו לנו פרשת השבוע. כאמור, חוץ משלושת הדברים ההם, אין דבר בעולם שלא יכול להיסגר בין שני אנשים בשתי דקות בטלפון או במייל, אלא אם כן המטרה העיקרית היא כינון והריסת ישיבות מסודרות.
אגב, דני הנזכר חזר מאז מחו"ל והתלהב מהרעיון. בימים שאני עסוק, הוא אחראי על משלוח המיילים והפקסים. סיכמנו את זה בטלפון, בלי ישיבה מסודרת.