הקהל תמיד צוחק בחדווה. יש בקהל אנשים שלא ממש מרוצים מכך שרחביה משנה את פניה. אבל הם צוחקים. גם אני צוחק. אני מביט בחדווה על התהליך הזה גם כי אני אוהב דוסים באופן כללי ולפעמים זה נחמד שהם כובשים מאחז חילוני בחן ובנועם אבל בעיקר כי התהליך הזה, של מרחבי מגורים שמשנים את פניהם ומרקמם הוא תהליך מרתק, טבעי, מבורך, שבפרספקטיבה דו או תלת דורית כיף להסתכל עליו.
כך זה ברחביה ובבית שמש וברמת אביב עם חרדי מול חילונים, ככה זה בדרום תל אביב עם אריתראים, ככה זה במושבים בשרון עם משפרי דיור עשירים. ככה זה. פשוט ככה זה.
וזה ימשיך להיות כך, משום שזהו תהליך טבעי ורגיל שמתרחש בכל מקום. יש דינמיקה קבועה שהיא פרי איגום של כמה גורמים: ילודה, כלכלה, שוק נדל"ן, מצב בטחוני. כל מיני דברים. ביחד יוצא שינוי. התפתחות. פריחה. קמילה. כל מיני. וכשאופי האוכלוסיה משתנה, משתנים עוד דברים. למשל השלטון. למשל החנויות. למשל המראה החיצוני של הרחובות. גם זה טבעי וגם זה צפוי. איזה יופי.
ההבדל בין אחד לבין קבוצה
הבעיה היא, שכשעוקבים אחרי השיח במדינת היהודים בשבוע האחרון ובעצם תמיד, ומתמקדים בבית שמש, למשל, מגלים דברים אחרים לגמרי. פתאום מסתבר שהשיח בסגנון של "גנבו לי את השכונה" או את העיר, או את הרחוב, הוא שיח שנתפס כלגיטימי. מותר לאדם פרטי לצאת ולהקים קול זעקה כנגד שכן בצבע שונה משלו או באורח החיים שלו, בטענה שזה משנה לו את נוף החיים או את סגנונם. מותר ליחידים כאלה להתאגד ולזעוק יחדיו נגד דברים כאלה. מותר להם, שימו לב, אפילו להגיש בג"צ.
ובכן, בוא נעשה את זה קצר. איני יודע מה אתכם, אבל מבחינתי, התאגדות ציבורית כל שהיא, במהלכה ציבור מסוים מאחד כוח כדי למנוע חדירה של ציבור אחר למרחב שלו היא עניין שאיך שלא הופכים אותו נשמע יותר טוב במבטא גרמני.