הצדדים מתייצבים איש מול רעהו, מצד אחד זוג באמצע שנותיו ומהעבר השני בתם בת ה-7 שחזרה מבית הספר. צד ההורים פותח בשאלה נעימה האם יש היום שיעורים? הצד השני מעווה את פניו ואומר: רגע. אני צמאה. הצד הראשון מגיש שתייה צוננת ושואל שוב בנועם: יש שיעורים? מנגד התשובה שבאה היא: רגע. אני רעבה.
הצד הבוגר חושק מאוד להשיב: אבל אכלת, אבל הוא כובש את רצונו זה מחשש לפוצץ את המו״מ כבר בשלב כה מוקדם, על כן הוא מתאזר בסבלנות, מגיש בפני הפרטנר תקרובת ומיני תרגימא, ונערך לסיבוב השלישי והמכריע.
הצד הראשון נרגע מעט, כי לפחות עכשיו יש בידו את המידע הבסיסי. כבר יש הצהרת כוונות. מכאן ואילך זו רק טקטיקה של מו״מ. על מה ללכת היום? על תורה-מחשב-חשבון-בובות-מדעים? אולי על מדעים-תורה-סרט-וחשבון בסוף? הצדדים נערכים איש איש בעמדתו. מהססים. חוששים. הרי כל רגע הפיצוץ יכול לבוא. כאן צריך להיזהר.
ואז נפתחים הספרים. ארבעה עמודים מינימום בכל אחד מהם. זוג חבריי האומללים מתחילים לשקוע בתוך חומר זר ומוזר להם. מחשבים, ספרות, חוזרים לסיפורי המקרא. מידי דקות אחדות מחליפים משמרת. עכשיו תורה. אבא טוב בזה. עכשיו מתמטיקה. אמא טובה בזה. עכשיו....רגע, לא רוצה. די.
כשאני אהיה שר החינוך
הילדה טובה, חכמה וחרוצה. היא מהטובות בכתה. זוג חבריי גאים בה מאוד. היא גם אוהבת את הלימודים ונהנית מכל רגע. היא פשוט ילדה נורמלית, שרוצה ללמוד בבית הספר ולחיות בבית. לחיות. ללמוד זה לא לחיות. והיא רוצה לחיות. מה לעשות. ככה היא. ילדה.
האירוע הזה מתרחש ככתבו יום יום ויש לו תכלית אחת בלבד: להמאיס על הילד את הלימודים. זה מצליח כבר שנים, מעל המשוער. תשאלו את זוג חבריי עצמם, שגם הם למדו פעם בבית הספר.
לפיד מתחייב לדירה לכל סטודנט, אמסלם יגייס את החרדים, שלי תשווה את הכנסתם של כל האזרחים וציפי לבני תחזיר את התקווה. אלה הם שטויות, כמובן, ודברים קטנים ובלתי עקרוניים. לעומת זאת, כשאני אהיה שר החינוך, אני מתחייב לבטל בחקיקה את שיעורי הבית. בשם כל בני ביתי.