יונית לוי הקשתה מאוד על יאיר לפיד. מאוד מאוד. היא שאלה אותו על אורח חייו שאינו מעמד ביניימי לטענתה, היא ניג'סה עם השאלה האם ציפי לבני תיכלל ברשימתו, אפילו על יושרתו של אולמרט היא שאלה. היא רק לא שאלה אותו מה בדיוק המפלגה שלו אומרת, שנתניהו ויחימוביץ' לא יכולים לומר.
היא גם לא שאלה את עצמה מה זה בדיוק הדבר הזה: ראיון אחד על אחד בלב המהדורה בתנאים הכי הכי ידידותיים בעולם, למי שכבר מזמן נמצא בעיצומו של מסע בחירות. יונית העניקה ללפיד את חוג הבית הרחב ביותר שהיה לו מעודו. רק חברת החדשות של ערוץ 2 קיבלה את הראיון הבלעדי הזה. כל הכבוד.
כיון שכך, הראיון ה"מקשה" הזה נערך כמו שיחה בבראסרי. דובר בו על המחאה החברתית כעל "המחאה", כאילו שהיא של כולם ממש, לא נידונו בו שום סוגיות עקרוניות מעבר לרמת הסיסמאות ואפילו נאמר בו המשפט העיתונאי המדהים "אפילו ליברמן לא הכניס בתקנון שלו סעיף שישריין אותו כיו"ר המפלגה לשבע שנים". אפילו ליברמן המצורע, שהוא ממש לא משלנו, יאיר.
לגבי לפיד עצמו, האמת ידועה. לו ייבחר, יהיה לפיד הפוליטיקאי הכי מרשים שהיה בישראל זה שנים, מפני שיאיר לפיד הוא לא סתם כוכב טלוויזיה, אלא סופר ושחקן ומחזאי ותסריטאי ופרפורמר ומה לא, וכשרונו רב מאוד. העניין הוא שבמקום להציג את העניין החשוב הזה ולעשות בו שימוש, מעדיף לפיד לדבר על חלומות באספמיה בסגנון "הפוליטיקה החדשה", "מעמד הביניים", "הרוב שאין לו ייצוג" ושאר הבלים. אין באמת דברים כאלה. הרוב מיוצג היטב בליכוד, בעבודה ובמפלגות הלוויין (ומי שאין לו בית פוליטי, יצביע ללפיד פעם אחת וייטוש אותו בהמשך). במעמד הביניים כבר היינו פעם, במפלגה אחרת שגם לעומד בראשה קראו לפיד.
ואשר לפוליטיקה החדשה – אין באמת דבר כזה פוליטיקה ישנה וחדשה. פוליטיקה היא תמיד ישנה. כמו שאין נוסטלגיה חדשה, כך אין פוליטיקה חדשה. על לפיד לעשות צעד שישלב אותו, כמות שהוא, על סגולותיו המנהיגותיות והאינטלקטואליות, בפוליטיקה הישנה והשורדת, ולא להיראות כמו אמנון ליפקין שחק שמבטיח לעם בחולצה ירוקה חיוך מחדש.