ביום הראשון געשה הארץ סביב השאלה באיזה שופט מדובר. מטבע הדברים לנו, כעיתונאים, חשוב היה לדעת הרבה יותר מאשר לאחרים, כי לנו היו גם משפחות וחברים, ואם אתה עיתונאי ויש חרושת שמועות ואתה לא יודע במי מדובר, אתה יוצא פארש ואנשים במשפחה לא מאמינים לך שאתה באמת עיתונאי. אשר על כן היום ההוא היה יום מתוח מאוד במערכת, עד שבשעת צהריים יצא מחדרו בסערה עורך בכיר, בחור טיפש עם אחריות של מקלדת, רכן חמור פנים מעל אוזנו של כל כתב בתורו, ולחש בביטחון שם אחד.
זועבי.
כלומר, השופט עבד אל-רחמן זועבי. איך לא? אם כבר להמציא, אז לפחות שיהיה ערבי. כעבור שעתיים התברר שמדובר לכאורה בשופט אור, הפרשה הוזמה ומאז הכל היסטוריה. אולם הצליל הנושף הזה באוזן שמאל, ה"זועבי" הסמכותי, מלטף את תנוכי כל אימת שפרץ שמועות שוטף את הארץ. חתיכת אידיוט.
אחרי כמה שנים באה הפרשה העצובה של רציחת כבוד השופט עדי אזר. אתם זוכרים את היומיים הראשונים? אנשים התחברו לסטיות נושנות שבעבודה פסיכואנליטית של שנים הם הצליחו להיחלץ מהם, רק כדי להמציא ולספר מה בדיוק קרה שם, בין השופט למתמחותיו, כל מיני שטויות רעות ומושחתות שלא היה בהן שמץ אמת, כמובן. השופט אזר, כידוע לכולנו, נרצח בידי עבריין מורשע.
איסור פרסום הוא רלוונטי גם אם כולם יודעים
אח, הימים האלה. הימים האלה. קודם כל – הכיוון האחיד של הניחושים. הוא כולל את כל הספקטרום הרחב מאוד שבין קובי פרץ למשה פרץ. הראיתם בפייסבוק סטטוס אחד שאומר, למשל, "איך זה שכוכב אחד מעז"? ברור שלא. טוב, אבל זה לא בגלל שאנשים חושבים שמתי כספי הוא יותר מוסרי מזמרים מזרחיים. זה בגלל ה"מפורסם". זמר מפורסם הוא זמר מזרחי או שלמה ארצי. דבר שני – כמה חכם לאסור פרסום כאשר הזמר עצמו מתבטא ומתייחס לעניין בפייסבוק ובטוויטר שלו. מובן שכשההודעות האלה שלו מופיעות במדיה הרשמית – שמו מטושטש. אבל כל החברים והעוקבים יודעים כמובן גם יודעים.
ועוד דבר: בחסות הימים האלה, מפוזרים חשדות כנגד הרבה זמרים, גם כאלה שאינם "הזמר המפורסם" הספציפי הזה. כבר אתמול, בשעה די מוקדמת, ראיתי בפייסבוק סטטוס שאומר "לא אמרתי 18. אמרתי שלופים". אז מה, זה בסדר? זה לא בעייתי?
איסור פרסום הוא רלוונטי וחשוב גם כשכולם יודעים, משום שהוא מעניק לשמועה את הזועביות שלה. גם כשזה ברור וגלוי וידוע לכולם, זה נותר עדיין בגדר שמועה. אין לזה את המשקל הרשמי של ידיעה מותרת לפרסום. כן. גם כשהנערה תופיע בפניה בעמוד הפייסבוק שלה ותספר הכל עם שמות וכתובות, זה עדיין יישאר עניין קל משקל. למה? כי לא יצאה הודעה רשמית.
וזה יפה. יפה לגלות כי למרות הכל ואחרי הכל, חשיפה היא עניין שמזמן הופקע מהמדיה המסורתית והועתק לרשת. משקל, לעומת זאת, הוא עדיין עניין ששייך לזקנים העבשים הללו, העיתון, הרדיו, הטלויזיה, יונת הדואר והטלגרף. ובינתיים? יאללה, בואו נשתולל על הספקולציה: "זה אני", "יש לי רק חלום לקנות לך בית בובות", "מי שבא לו מין לא מפחד", יופי לכם, ישראלים. ימים יצירתיים באו עלינו.