הבחורה ניצלה את הטיפול, הפסיקה כמובן לעשן וכתבה כתבה מפוארת בת 7 עמודים על הטיפול ועל התהליך. זו הייתה כתבה יפה במיוחד, הבעיה היא שעד שהעיתון הודפס היא כבר חזרה לעשן ובגדול, כמובן. את הכתבה היא קראה בהנאה, עם קפה וסיגריה.
אשר על כן, אני קצת חושש לפרוס כאן את מסכת הקורות אותי בחודש האחרון. בכל זאת אתגבר ותאמינו לי, זה מיועד אך ורק למען חברי, המעשנים האחרים.
ובכן, לפני כחודש בערך, בשעות הערב, שאלה אותי בתי מתי רוקנתי לאחרונה את המאפרה. אתמול בלילה, כשכבר ישנת, עניתי לה. זו הייתה טעות לענות, מפני שבשלב הזה היא כבר הייתה אחרי ספירה מדוקדקת של הבדלים במאפרה. מה שהיא לא ידעה זה שבמשך שלוש שעות באמצע היום הייתי מחוץ לבית, כך שיש להוסיף למספר 10-20 בדלים מינימום.
בקיצור, קם יריד בבית. היא הכניסה את אמא שלה לתמונה ואני נכנסתי למשבר. נולד הצורך לעשות משהו.
להפסיק לעשן איני מסוגל. נקודה. זה בכלל לא בא בחשבון. העישון הוא החיים שלי. לא רק העישון הוא החיים שלי, עישון הסיגריה הספציפית שעישנתי היה החיים שלי. הייתי מוקף בקופסאות לבנות, בוהה בהן, מלטף אותן, משתעשע בהן. פיתחתי אהבה לאנשים שמעשנים את הסיגריה הספציפית הזו. הייתי מביט בהן ברחוב בעיני ערגה ומתיידד איתם. אבל משהו צריך היה לעשות. הרי נקמת ילד קטן לא ברא השטן לא כל שכן ילדה קטנה שאצבעותיה מוכתמות מספירת בדלים במאפרה של אביה.
רץ לספר לחבר'ה
אז בבוקר שלמחרת התחלתי לעשן מגולגלות. קניתי טבק, פילטרים, ניירות והתחלתי לגלגל. כן. זה היה מסקרן, אבל זו לא הייתה בדיוק חוויית העישון שאותה הכרתי. שרדתי את היום הראשון. בסופו ספרתי, באמצעות חישוב יתרת הפילטרים באריזה, כמה עישנתי.
רבע. רבע מהיום הקודם.
חסכתי בשבוע מאות שקלים ועישנתי בערך רבע מן הכמות הרגילה. הבעיה הייתה לשרוד. בשלב הזה כבר די התחברתי לחוויה החדשה וצלחתי שבוע נוסף. ועוד אחד. ועוד אחד. היום, בתום חודש אני מרשה לעצמי גם לרוץ ולספר.
ובעיקר: יס ווי קאן! מי היה מאמין שבקלות ובמהירות כאלה אעבור לענף הזה שהוא כאמור, זר ואחר לחלוטין מכל מה שהכרתי. תשאלו כל מעשן כבד.
היום אני יודע: זה שלב בדרך להפסקה. הוכחתי לעצמי שאני יכול להחליף חוויה בחוויה אחרת. בת דודה. הטור הבא בעניין יספר על הפסקת עישון מוחלטת. אם לא, אני מאוד איעצב. מאוד מאוד.