ככל שישיבותיה ודיוניה של ועדת פרי לשוויון בנטל הלכו והתקדמו, כך הפך הטון בכלי התקשורת החרדיים להיסטרי ולוחמני יותר ויותר. "לפיד בנט", נכתב באחד מהם השבוע, "הם גדולי הצוררים מאז ומעולם". ועוד כהנה וכהנה דברי הבל ילדותיים, תולדת רגש עמוק ואמיתי שאי אפשר להתווכח איתו, רגש הנרדפות. ציבור לא אוהב להרגיש שנוא, במיוחד לא כשהוא מספיק משוכנע בצדקתו ורוח גבית אמונית-היסטורית מגבה אותו במאבקו.
אני מביט במערכה הזו בעניין, בחיוך קטן לנוכח הדרמה, הגוזמאות וחוסר הפרופורציות, אבל בכאב גדול ועצום. כאב על הזדמנות שהוחמצה, כאב על השנאה ההדדית ששוטפת את הרחובות, אבל בעיקר כאב וזעם גדול על המנהיגות משני הצדדים. כאב ענק על מנוע השקר שדוחף את שני הצדדים, ככל שהדבר נוגע למנהיגות. כמה שקרים! פשוט לא יאומן.
הצד החילוני משקר. נקודה. הוא יודע שגיוס בחורי הישיבות היא לא הבעיה של המדינה. הוא יודע שהבעיה הזו נולדה ונופחה לממדים מפלצתיים כדי שאפשר יהיה לבנות על גבה סדר יום פוליטי חדש. הוא יודע שהקמפיין לגיוסם מנותק כמעט לחלוטין ממערך צרכי האמת של צה"ל ושהצבא לא מעורב בקמפיין הזה. הוא יודע בבירור שזה לא יילך בכוח. הוא יודע שיש חרדים שמתגייסים. הוא יודע שבגדול, ובלי קשר לשאלת הגיוס, החרדים כציבור הם בסך הכל בחורים טובים. למעשה, אולי הכי טובים מכולם. באופן פרטני, אחד על אחד, הוא די אוהב אותם ומעריך אותם.
בנוסף, הצד החילוני מבין שהחרדים לא באמת "לא עובדים". אחרת ממה הם חיים? המדינה מתקצבת משפחה בלא יותר מאלף-אלפיים שקלים. אז ממה חיים? ובכן, חיים בצניעות ומה שיותר חשוב: אחד מבני הזוג תמיד עובד. אם זה לא הבעל, אזי האשה היא המפרנסת העיקרית (עובדה מעניינת לכשעצמה בעידן המהפכה הפמיניסטית, לא, נודניקים?). הוא יודע שברבות הקמפיינים והוועדות והקואליציה המדירה נוצרת שנאה שהולכת ומלובה והוא יודע שזה לא טוב שיש שנאה.
ובכל זאת הוא ממשיך לשקר. ממניעים פוליטיים, ממניעי קידום אישי וממניעי אין-משהו-יותר-טוב-לעשות. שקר גדול ומתגלגל.
היו כמה צוררים גדולים מלפיד ובנט
והצד החרדי משקר. איזה שקרים. שה' ישמור. הצד החרדי יודע שיש קהילה חרדית גדולה מאוד שלא סובלת את הבדלנות החרדית וכבר עברה זה מכבר ישראליזציה גמורה. הוא יודע שיש הרבה צעירים שטוב יעשו אם יתגייסו. הוא יודע שבנח"ל החרדי החיילים לומדים ומתפללים הרבה יותר מאשר בתקופת היותם בישיבה. הוא יודע שלפיד ובנט הם לא גדולי הצוררים מאז ומעולם ושניתן למנות שניים שלושה חמורים מהם. הוא יודע ש"חברת הלומדים" היא המצאה ישראלית ושאפשר לחלוטין לקיים חברה חרדית איתנה גם ללא הבדלנות וללא חברת הלומדים. הוא יודע שהחברה החרדית היא מספיק יציבה ומספיק איתנה כדי לשרוד אי אלו שינויים.
בנוסף, הצד החרדי יודע שבבסיס, בעיקרון, זה לא בסדר שלא מתגייסים. הוא יודע שמי שבאמת לומד ברצינות לא יתגייס לעולם (ויודע גם שאם הוא לומד ברצינות, לא יקרה כלום אם הוא יתגייס. ישתחרר – ואז יחזור לתלמודו). הוא יודע שאת המערכה הזו מובילים אנשי העדה החרדית, הזרים לו ומנוכרים לו, שאינם חלק מהעניין (הרי מהם איש לא מבקש להתגייס, שימשיכו לגייס תרומות) והם, בשטותם ובחוסר אחריותם, נוהים אחריהם. הפובליציסט שכותב בעיתון "בקהילה" יודע שהפאתוס שלו אינו נחלת כל קוראיו, שרבים מהם לובשים מדים ובכלל לא מעוניינים במהומה הזו.
ובתווך יש אלף אלפי קורבנות. מסכנים. אינספור המצביעים החילונים הטיפשים שמתמסרים לשנאה הזו וחושבים שהיא תוביל לאיזשהו מקום ואלפי החרדים המתונים שמוכנים בהחלט לפתוח את העניין ולשקול אותו, אבל נשאבו בעל כורחם למלחמת תרבות מזוייפת שמרגע שהיא מוכרזת – הם נדחפים אוטומטית בחזרה את החיק החרדי החם ושוכחים מכל מחשבה מקורית.
ומעל הכל – הקורבן העיקרי הוא העניין עצמו. בפעם המאה בערך, אני מתחייב בפניכם כאן ועכשיו שלו היו מניחים לעניין הזה ורק מייצרים איזושהי אמירה כללית כי יש לפתור את הבעיה – היא הייתה נפתרת מאליה, בקצב שלה. חרדים היו מתגייסים, חרדים היו משתלבים, חרדים היו מנהיגים. זה יקרה, חברים, אני משוכנע בכך, אבל זה היה קורה מהר הרבה יותר לולא הקמתה של ועדת פרי להפרעת התהליך הטבעי של שוויון בנטל.