100 ימים לא הייתי בבית שלי שבגבול הלבנון, ואין לי מושג מתי אחזור אליו. אני צריכה להגיד תודה, יש כאלה ששרפו להם את הבית, שאין להם בכלל לאן לחזור. הילדים שלי נתלשו בבת אחת מהחיים שלהם, והמסגרות החדשות שלהם במרכזי הפינוי הוקמו, בוטלו, חזרו, הוקדמו, הוארכו, שינו מיקום (שלוש פעמים) וצוות (ארבע פעמים), ועכשיו הן סוף-סוף יציבות. הילדים נמצאים בבית הספר ובגן בערך חצי מהזמן ששהו בהם בחיים הקודמים, אבל אני לא ירדתי לחצי משרה. אני צריכה לעבוד איכשהו, כשהילדים סביבי כל הזמן. אין מה לקטר על זה, אני אומרת תודה שלא שרפו לי את הילדים.
מה יש לי לרחם על עצמי? לאחרים קרו דברים כל כך איומים, הדברים הכי איומים שאפשר להעלות על הדעת. אני צריכה להרגיש בת מזל כי במקרה זה קרה לאחרים ולא לי. זה הרי יכול היה לקרות אצלנו, זה היה אמור לקרות אצלנו. ידענו את זה, הכרנו את התרחיש. לפני ארבע שנים ישבנו במרפסת עם השכן שלנו, איש צבא, ושאלתי אותו אם הדבר הזה שאומרים על החדירה מלבנון באמת יכול לקרות. הוא ענה שזה תרחיש מאוד-מאוד קיצוני, אבל שאם הוא יתממש הוא יהיה איום ונורא. הוא אמר שאם מחבלים ישתלטו על הקיבוץ ייקח לצבא הרבה מאוד שעות להגיע, ושבינתיים הם יעברו בית-בית ויטבחו בכולם. שאלתי אותו איך אני אמורה להמשיך לחיות פה ככה, והוא אמר לי שמה שאני צריכה לעשות זה להתקין מנעול פנימי בממ"ד וברגע שאני שומעת יריות ביישוב, להיכנס אליו ולהינעל בפנים עם הילדים. ככה, כשהמחבלים יגיעו לבית שלנו וימצאו את הממ"ד נעול, הם לא יתעכבו עליו וימשיכו לבית הבא. התקנו מנעול פנימי בממ"ד, שמתי שם שישיית מים, חטיפי אנרגיה ומוצץ לילדה, והמשכנו לחיות את החיים שלנו כאילו שזה סבבה. ועכשיו כל זה קרה למישהו אחר, ואפילו הרבה יותר גרוע ממה שיכולנו לדמיין.
כשיצאנו מהבית בבוקר יום ראשון 8 באוקטובר זרקתי לתיק – באמת זרקתי, מילולית, בלי לקפל – כמה בגדים לי וכמה לילדים. הלב שלי דפק. אומנם הצפון נשאר רגוע במהלך השבת, אבל התחושה הייתה שאי אפשר לדעת אם ומתי הוא יתחיל לבעור. חשבתי שטיפשי לשבת ולחכות לראות את זה נדלק, שעדיף להיות במקום רחוק ובטוח כשזה קורה. ולכן כשהדודה שלי, שחיה בקיבוץ הכי יפה והכי בטוח במדינה שהיה תמיד בית שני בשבילי, התקשרה ואמרה, "אולי תבואו לכמה ימים?", הודעתי שנוסעים. בדרך הילדים שאלו אם נישאר לישון שם. עניתי שכן. 
לקחנו איתנו עוד משפחה של חברים מהקיבוץ והזמנו גם את ההורים של בעלי, שגרים בקיבוץ אחר על הגבול, ובשבוע הראשון הצטופפנו יחד 11 איש בבית אחד. הייתה תחושה של טרגדיה ושל אדרנלין, הסתובבנו בין עוד 400 מפונים אחרים שהתקבצו כולם לאותו המקום, מנסים להספיק לקרוא את כל ההודעות בוואטסאפ ולהתעדכן בחדשות, רודפים אחרי הילדים מפעילות כדורגל עם מכבי חיפה להופעה של דורי בן זאב, חיים מארוחה אחת בחדר אוכל לארוחה הבאה. הילדים חשבו שהם באיזו חופשה משפחתית מרגשת ומוטרפת, והתעלמו איכשהו מהמבוגרים שהילכו ביניהם במבט הלום, מנסים להבין מה קרה פה בעצם.
ומאז עברו שלושה חודשים, ואנחנו עדיין אצל הדודה. בהתחלה כולם נורא התפלאו שטוב לנו אצלה. הם הזכירו הרבה את המילה "פרטיות". אני לא מבינה את הסיפור הזה של הפרטיות, אין לי בעיה שאנשים זרים יראו אותי בוכה או צורחת על הילדים שלי או קמה עם שיער עומד בבוקר, ודודה שלי היא אפילו לא זרה, תמיד הרגשנו אצלה בבית. כולם אמרו כמה זה בטח לא נוח להתארח אצל מישהו אחר לאורך זמן, אבל לי דווקא היה מאוד נוח. כולם אמרו שגם אם לי זה נוח, לה זה בטוח לא נוח במיוחד. אז בשבועות הראשונים הייתי נכנסת פעם בשבוע לחדר שלה ושואלת אותה מה יהיה, ומה אם זה יימשך עכשיו עוד חודש שלם, ומה אם עוד שלושה חודשים? כמה זמן עוד נוכל ליפול עליה? היא תמיד נזפה בי, "תפסיקי עם זה", והוסיפה את אותה התשובה: "כמה שצריך". 
ניסיתי כמה שפחות להתערב לה בבית, לא להנכיח את החפצים שלנו, אבל הם הלכו ונערמו. יום אחד שאלתי בעדינות אם זה בסדר שאני אדחוף בפינה של הסלון ארון פלסטיק ורוד זוהר בשביל המשחקים של בת ה-5 והיא אמרה, כרגיל, בטון המרומם שלה, "אין בעיה!". היא אמרה שהיא עיוורת לדברים האלה עכשיו, שהיא בפאזה אחרת, זמנית, מגויסת. הבנתי למה היא מתכוונת, גם אני בפאזה כזו, אני לא רואה את השערות של הכלבה שלה על הבגדים שלנו ולא מפריע לי לתלות בכל ערב את המגבות שלנו בחוץ כי אין מספיק מתלי מגבות באמבטיה. אבל אחרי חודש, כשהבנתי שזה כבר לא זמני, ארגנתי מחדש את שני החדרים שלנו, פיניתי את החפצים של הדודה לארגזים ועשיתי לנו מקום בארונות. חשבתי שהיא עושה מעשה מאוד אצילי נוכח צו השעה, שהיא פותחת את ביתה בפנינו כי זה מה שעושים כשבן משפחה בצרה ואנחנו, אין דרך אחרת לומר את זה, בצרה; קיוויתי שאנחנו לא יותר מדי מפריעים לה, ואז לפני שבועיים היא נכנסה אליי לחדר ואמרה שהיא רוצה שאדע כמה שהיא אוהבת שאנחנו פה איתה, ואני נחנקתי מדמעות, כי אהבה זו קומה גבוהה בהרבה מעל אצילות.
לפני כמה ימים, כשישבנו במסעדה, משפחה אחרת שקלטה שאנחנו מפונים פינקה אותנו בעוגה על חשבונה בסוף הארוחה. אמרנו להם המון תודה, אבל בלב חשבתי שזה קצת משונה. אין לי בעיה לקנות לעצמי עוגה, יש לי בעיה לא לדעת איפה יהיו ומה יכללו החיים שלי בעתיד, או מתי העתיד הזה יתחיל. יש לי בעיה עם זה שאני בהקפאה, בשגרת חירום כבר 100 ימים. הילדים בגן המפונים של הבת שלי קיבלו מאיזו תורמת מפריז דובי רך ומתוק לכל אחד מהם, והתורמת מסרה שהדובי הזה תמיד יהיה שם בשבילם לתת להם חיבוק ולהקשיב להם כשקשה להם. הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה, "פחחח, הילדים האלה הם לא ילדים סורים בבגדים קרועים במחנות פליטים שצריכים דובי, אנחנו סתם אנשים רגילים שפשוט לא גרים בבתים של עצמם כרגע, וגם לא יודעים מתי יחזרו אליהם או אם יהיה להם לאן לחזור". זו לא טרגדיה אבל זה גם לא נורמלי, זה נורא רגיל וזה נורא-נורא בה בעת, זה בסדר בסך-הכל וזה גם פשוט בלתי נסבל.
קשה לבקש עזרה, גם כשבאמת צריכים. לא הכל אפשר לקנות בכסף. ההורים שלי בני 74, בממוצע. הם לא אנשים חסרי אמצעים, אבל הנסיבות הופכות אותם לקצת כאלה. אבא שלי יושב במרפסת מחוץ לדירת החדר שלהם במלון ומקלף פומלה, אמא שלי יושבת בפנים על כיסא פלסטיק ועונה למיילים בלפטופ שהיא קנתה במיוחד, כי היא לא תביא למלון את המחשב השולחני. אין להם אפשרות לצאת מהמלון לדירה שכורה כי אין באזור דירות להשכרה, השוק מוצף במפונים, והם חייבים להישאר באיזור, כי הם עוזרים לי ואני די תלויה בהם. אני רוצה לעזור להם, אני שואלת אותם מה יכול לעזור, והם רק רוצים הביתה, כמו ילדים קטנים ועקשנים.
בעלי נכה צה"ל, יש לו פציעת בטן ופוסט-טראומה מלבנון וגם מעזה. הוא גבר חזק, מרשים ומתפקד שהיה במקומות הכי אפלים וטיפס מהם בעור שיניו כדי לייצב מחדש את חייו. שימור היציבות הזו פחות מסתדר עם אירוע טבח לאומי שמוטט כל תחושת ביטחון וכלל פינוי מהבית. עד היום הוא חזר להיות לוחם והתנדב בכל המלחמות והמבצעים, אבל עכשיו הוא זקן מדי ופתאום מצא את עצמו נאבק בזירת הקרב הקשה מכולן כי הצעקות של הילדים, שגם בשגרה עושות לו רע, כואבות לו יותר כשהמציאות מסביב כאוטית, והבית צפוף, והמסגרות חלקיות וכולם מעורערים. את השקט הוא מצא, באופן אירוני, דווקא בחמ"ל של הקיבוץ שלנו, כי הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לשבת מהצד בזמן שנלחמים על הבית ולא לעשות משהו בעל משמעות. אני לא ממש מצליחה להבין מה המשמעות, אני לא בטוחה שאני יודעת איפה הבית שלנו בכלל. לכולם ברור שאנחנו נגור פה לפחות עד הקיץ, ומה אחרי הקיץ? הילדה צריכה ללכת לכיתה א'. לאיזה בית ספר לרשום אותה? ואם ממילא נשתקע פה בעל כורחנו לכל כך הרבה זמן, אז למה כבר לא פשוט להישאר לתמיד?
לפני שבוע הילדה פתאום שאלה בפעם הראשונה מתי חוזרים הביתה. מאז היא שואלת את זה בכל ערב לפני השינה, וגם ברגעים שבהם היא ממש בוכה או כועסת פתאום היא צורחת "רוצה הביתה!". כשעניתי לה שאני לא יודעת מתי חוזרים היא אמרה שזה לא יכול להיות כי אני מבוגרת, והמבוגרים יודעים. הבנים הגדולים בני ה-11 וה-12 כבר הפסיקו לשאול, ממילא הבית שלהם נמצא איפה שהאקסבוקס, והאקסבוקס כאן.
ובכלל, גם אם יגידו לנו שאנחנו יכולים לחזור, פשוט נלך לשם כצאן לטבח? בגוף אני לא מרגישה חרדה, אבל בראש זה נשמע לי לא אחראי כלפי הילדים שלי, להפקיר אותם ככה. כולם אומרים שיהיה מעכשיו בגבול הצפון הרבה צבא, שמה שקרה בדרום לא יקרה שוב. ומה בעוד שנה, ומה בעוד חמש שנים? בגדול, אני מבינה, נדפקנו. נגזר עלינו לחיות כל החיים בצל אסון 7 באוקטובר, אבל לא ברמה הטראומטית כמו שכל אזרח אחר במדינה יישא מעכשיו על הלב; אצלנו זה יהיה פיזי, אנחנו נחיה ליד הגבול ולא נוכל להיות יותר שלווים לעולם. למה אני צריכה את זה? אני סתם אדם בורגני שחי בתקופת השפע ושבמקרה גר בגליל, אני לא חלוצה צעירה שעומדת בחזה נפוח על המשמר ומקריבה את חייה למען המולדת. גודל השעה ברור לי, אבל אני אישה בת 43 עם שלושה ילדים ומשרה מלאה. מרוץ החיים הרגיל היה קשה מספיק, אני לא מעוניינת להיות חלק מדרמה היסטורית. 
מסביבי כולם אומרים כל הזמן כמה הם מתגעגעים הביתה. אני לא מתגעגעת. למעשה, אני לא מרגישה שום דבר. בלילה אני שוכבת במיטה בחדר שבו אני ישנה עם כל הילדים סביבי, ואני חושבת שהיום היה לילדה יום טוב, היא הלכה לחברה חדשה מהקיבוץ, והכל בסך-הכל בסדר. אבל אני לא באמת מצליחה להקיף את הדבר הזה, לא ברגש ולא בשכל.
אני מבינה שקרה לנו משהו, משהו די גדול – אבל הוא כאילו לא מספיק גדול כדי שנבקש תשומת לב בגללו או כדי שנרחם על עצמנו. כולם אומרים כל הזמן שאנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו בחיים, וכן, ברור, ברור, אבל כמו כן: איזה חרא, איזה מוזר, איזו הזיה. איזו הזיה, איזו הזיה, איזו הזיה. לא הייתי בבית שלי 100 ימים, ואין לי שום מושג מתי אני אחזור או אם יהיה לי לאן.