אנשי הצוות בפנימיית "ווסט אפריקה" בצ'יבוק, ניגריה, התעוררו באמצע הלילה שבין ה-14 ל-15 באפריל. 100 גברים חמושים הגיעו אל בית הספר, לכאורה בשליחות הממשלה, כדי להגן על התלמידות מכנופיות טרוריסטים. שאר בתי הספר היו סגורים באותם ימים בדיוק בגלל אותו חשש, אבל התלמידות בווסט אפריקה, בגילאי חטיבת ביניים ותיכון, הגיעו כדי לא לוותר על בחינות התעודה שלהן. "החמושים אמרו לנו שהם נשלחו לקחת אותנו למקום בטוח מפני הבוקו חראם שתוקפים את העיר", סיפרה לאל.איי טיימס אחת הנערות, בת 17, שהצליחה להימלט מהתוקפים. "הם ביקשו מאתנו לצאת מהחדרים. ראינו שהם פורצים למטבח של בית הספר, לוקחים סירים ומצרכים. פתאום הם התחילו לומר 'אללה הוא אכבר', תוך כדי שהם מעלים את בית הספר באש". לא לשומרים המורים פתחו את הדלת: אלה היו הטרוריסטים עצמם. "הבנו שאנחנו בידיים של בוקו חראם", אמרה התלמידה. "בריחה לא באה בחשבון כי ראינו על הפנים שלהם שהם מוכנים לירות בכל מי שתנסה לברוח".
כך נפתחה החטיפה ההמונית הגדולה ביותר של העידן המודרני: 329 נערות נשלפו ממיטותיהן והועלו לג'יפים ולמשאיות שהסיעו אותן עמוק אל תוך יער סמביסה בצפון מזרח ניגריה. שם הכריחו אותן להמיר את דתן לאיסלם. מי שתסרב – תישחט בסכין. אם אפשר להשליך על המתרחש מחטיפות קודמות, הרי שהבנות מחותנות בכוח ונאנסות 15פעמים ביום. השמועות מסמביסה מספרות שחתונות המוניות כבר נערכו, ורבות מהבנות הוברחו למחנות בקמרון וצ'אד השכנות. ריהאב בת ה-17, עוד נערה ניגרית שהצליחה להימלט, סיפרה ל"דיילי מירור" איך הצליחה לברוח מהמשאית עם חברתה קומפורט, בת ה-15: "אזרנו אומץ ואז נאחזנו בענפים שעברו אותנו בזמן הנסיעה. נצמדנו אליהם בזמן שהמשאית המשיכה לנסוע עם הבנות האחרות ואז קפצנו ורצנו לתוך החשיכה – לא ידענו לאן, אבל פשוט המשכנו לרוץ".
בת 16 אחרת שברחה מספרת על העצירה הראשונה שהחוטפים עשו אחרי החטיפה. הם הכריחו כמה מהבנות לבשל ואחרות הורו לסחוב מים, תוך איומי אקדח: "הייתי אחת מאלה שבישלו. המחשבות רצו לי בראש בזמן שסיר האורז עמד על האש, העצים הנשרפים. החמושים של בוקו חראם הקיפו את הקבוצה וצפו בנו היטב. הייתי עסוקה בתכנון בריחה. שתי בנות אחרות ואני עמדנו קרוב והתלחשנו עד שמצאנו תכנית". הבנות אמרו לחוטפים שהן צריכות להשתין והורשו ללכת לשיחים. "ברגע שהיינו מחוץ לטווח הראייה של החמושים התחלנו לרוץ. רצנו שעתיים רצוף עד שפגשנו קבוצה של רועים שהצילו אותנו".
53 בנות הצליחו לברוח מגורל של שפחות מין, אבל 276 עדיין מוחזקות על ידי הארגון – חלק מהן נחשפו השבוע, עוטות חיג'אב מכף רגל ועד ראש, בסרטון שחשף הארגון. הורי חלק מהבנות שניסו להיכנס ליערות בעקבותיהן קיבלו מסר ברור מהכפריים שחיכו להם שם: אם תמשיכו – הטרוריסטים יהרגו אתכם. אותו מסר הופץ גם על ידי הארגון עצמו: מי שינסה למצוא את הבנות – יירצח.
אל קאעידה החדש?
בוקו חראם, ארגון הטרור הרצחני האחראי לחטיפה, הוא ארגון שמטיל אימה על אפריקה ומאיים להפיל את השלטון בניגריה ולהפוך את חייהם של הניגרים לגיהינום. "אפילו אל-קעידה לא לקחו בני ערובה ככה", אמר ל"מירור" אלוגבנרו אלג'ויגב, מארגון התמיכה Action Aid. מטרת הארגון היא להפוך את ניגריה למדינה מוסלמית על פי חוקי השריעה, ובדרך לשם אנשיו מוכנים לעשות הכל: שריפה של ילדים בשנתם, התקפות על כפרים שלמים, פיצוץ מכוניות תופת וכן עריפת ראשים שיטתית של נוצרים.
האקט הקיצוני במיוחד של חטיפת הנערות הוא הראשון שהעיר את המערב מנמנומו. עד כדי כך, שאפילו הגברת הראשונה מישל אובמה פצחה בקמפיין ויראלי כשהצטלמה עם שלט שעליו כתוב "החזירו את הבנות". האם זה מה שיעזור לבנות?
"הממשלה פשוט נטשה אותן", סיפרה ל"מירור" ממה אודי, מנהלת בכירה בקרן הצדקה הניגרית לזכויות נשים בוואבאב, "נטשו אותן כי הן בנות וכי הן עניות. אם אלה היו בני עשירים הממשלה כבר הייתה פועלת. בינתיים יאנסו אותן שוב ושוב, במי שתנסה להתנגד יירו למוות, וגם אם הן יצליחו להשתחרר הן יזדקקו לשנים של טיפולים כדי להתגבר על מה שהן עוברות ברגעים אלו ממש".
"לא היינו מופתעים כשהם לקחו את הבנות הצעירות הללו", אמר אלג'ויגב, "לא אכפת להם מאף אחד. השעון מתקתק ואני לא אתפלא אם חלקן כבר מתות".
בניגריה כבר חשבו ש"הטליבאן הניגרי", שקם ב-2002, עבר מן העולם. הארגון הוקם בימים שאחרי 11 בספטמבר, כשאל קעידה הטילה מורא על העולם כולו. מקימו היה מוחמד יוסוף, איש דת מוסלמי שהנהיג שיטות ותפיסת עולם זהה לזו של הטליבאן – התנגדות לחדירת כל תרבות מערבית לניגריה, כולל דמוקרטיה וחינוך חילוני, ושימוש בטרור נגד אוכלוסייה אזרחית לשם כך – נוצרית וגם מוסלמית, אם אותם מוסלמים אינם אדוקים מספיק בעיניהם.
ב-2008 יוסוף נעצר ומת כשהיה בידי המשטרה, והארגון נעלם לשנה, אבל בסופו של דבר מותו המריץ אלפים להצטרף לארגון, והוא חזר לתודעה ב-2010, עם סדרה של התקפות קטלניות נגד ממשלת ניגריה שהגיעה לשיאה ב-26 באוגוסט 2011, בהתקפה על משרדי האו"ם בבירה אבוג'ה – פיגוע ששם אותם על מפת הטרור הבינלאומי. מנהיג הארגון החדש, אבו-באקר שקאו, שהיה סגנו של מוחמד יוסוף ונחשב למת, הופיע בסרטון ששחרר הארגון והודיע שבוקו חראם מתיישרים לפי הפקודות של אל קעידה: "אנחנו תומכים באוסמה בן לאדן ונבצע את פקודותיו בניגריה עד שהאסלאם ימלא את המדינה, בהתאם למצווה של אללה".
מאז הם תוקפים תחנות משטרה, בנייני ממשלה, כנסיות, ושיירות צבאיות. כמרים ופוליטיקאים נרצחו ונלקחו כבני ערובה. חברי הארגון מטמינים פצצות מאולתרות, משתמשים במחבלים מתאבדים, או פשוט יורים מתוך רכבים חולפים, והם פוגעים בעיתונים, בבנקים ובתי ספר. ממדי ההרג והאכזריות מדהימים: לפי סוכנות זכויות האדם של האו"ם, בין מאי לדצמבר 2013 נהרגו בהתקפות של הארגון יותר מ-1,200 אנשים; רק ב-2014 הם טבחו בלא פחות מ-1,500 איש.
בשבוע שבו נחטפו הבנות פצצה שהניחו אנשי הארגון בבירה אבוג'ה הרגה 75 אנשים ופצעה 125. ארבעה ימים לפני הפיצוץ הם רצחו 68 אנשים בשתי התקפות שונות, ועשרה ימים לפני האירוע הזה עוד 90 אנשים איבדו את חייהם בפעולות הארגון שכללו תקיפה של בתי ספר. רק בפברואר השנה הם תקפו פנימייה לבנים, נעלו את התלמידים בבניינים והעלו אותם באש. את מי שהצליח לצאת הם שחטו בשיסוף גרון. הארגון אפילו פשט על בסיסים צבאיים וגנב משם ציוד, בזמן שהחיילים, שמקבלים משכורות רעב, ברחו.
"בוקו חראם ידוע כארגון שהורג כל מה שנקרה בדרכו, רוצח בלי חשבון – אז אנשים מעדיפים פשוט לברוח", מסביר ד"ר אלי כרמון, חוקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה. "לצבא ולמשטרה הניגרים אין שליטה טובה בצפון המדינה, שם פועל הארגון. אין להם מודיעין, אין להם נשק מתאים או יכולת להילחם בגרילה, בעוד שלבוקו חראם יש נשק מתקדם ומוטיבציה גדולה". כרמון מסביר שחוסר היכולת של הצבא מחמיר מאחר שהארגון משתמש בשטח המדינות השכנות לניגריה, קמרון וצ'אד בעיקר, כמקום מקלט. היום עומד הפרס על ראשו של מנהיג הארגון על ארבעה מיליון פאונד, והוא גבוה יותר מהפרס המוצע על ראשם של חלק מחברי אל קאעידה.
ההחמצה הגדולה של ניגריה
זה לא היה אמור לקרות לניגריה. מדינה ענקית, 177 מיליון תושבים, עשירה באוצרות טבע כמו גז טבעי, פחם, אבץ, ברזל, גיר ועופרת, ובראש ובראשונה נפט. 20 אחוז מהנפט המיובא לארצות הברית מקורו בניגריה. הבריטים, ששלטו במדינה עד הכרזת העצמאות שלה ב-1960, השאירו לה מערכת חינוך, כבישים ורכבות. אבל כמו הרבה מדינות אפריקאיות אחרות, היא פספסה את העושר במחצבים, וניגריה היא מדינה ענייה מאוד: יותר מ-62 אחוז מהאוכלוסייה חיה בעוני מחפיר, וב-2011 עמדה האבטלה על 24 אחוז. הפערים החברתיים במדינה עצומים, ומתקיימת בה מצד אחד אליטת נפט עשירה, שזוכה לחינוך מערבי וקרובה למערב, ומצד שני עוני נורא שקנאות דתית הולכת וגוברת בו.
על פי נתוני ה-CIA, ניגריה סובלת מהפסקות חשמל, מחסור בתשתיות ומערכת משפט לא יעילה. היא נכשלת בשמירה על ביטחון תושביה וסובלת משחיתות. למעשה, היא מדורגת במקום החמישי בדירוג המדינות המושחתות ביותר, וסובסידיות של מיליארדי דולרים שמנסה הממשלה להעביר לתושביה נעלמים דרך קבע בכיסי המושחתים.
בנוסף, המורכבות האתנית שהבריטים ניסו לכנס לגבולותיה כמעט בלתי ניתנת לשליטה: 250 קבוצות אתניות שונות חיות בניגריה, יותר מ-500 שפות ומגוון דתות. חצי מהאוכלוסייה מוסלמית, 40 אחוזים נוצרים ועשרה האחוז הנותרים מאמינים בדתות מקומיות אחרות. התוצאה היא פדרציה בעלת 36 מדינות, המתפקדת למחצה באימפוטנציה שלטונית. רק ב-1999 אומצה החוקה הנוכחית במדינה ורק ב-2007 עבר השלטון, לראשונה בתולדות המדינה, ממנהיג נבחר אחד לשני.
תינוק שייוולד היום בניגריה צפוי לחיות 52 שנים בלבד. הסיכויים שלו ללמוד לקרוא נמוכים מאוד – 40 אחוז מהאוכלוסייה אנאלפביתית. רבע מהילדים מתחת לגיל חמש נמצאים בתת משקל; 29 אחוז מהם מתים עד גיל 14. האישה שתלד אותו תהיה בת 20 בממוצע, וזו תהיה אחת מחמש לידות שתלד בחייה. פחות ממחצית מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, אז אותו תינוק ואמו כנראה יחיו בכפר, ללא חיבור לביוב ולמים, ואפשר לקוות שלעולם לא יזדקקו לאשפוז בבית חולים – כי בניגריה יש מיטה אחת בבית החולים על כל 2,000 תושבים.
בתנאים כאלה, ארגונים כמו בוקו חראם משגשגים. על פי נתוני "פורבס", בצפון ניגריה – שם הארגון חזק במיוחד – למעלה מ-80 אחוז מהתושבים חיים מתחת לקו העוני העולמי ומרוויחים פחות מדולר ורבע ליום. "כמובן שהמצב הסוציו אקונומי משליך על הנכונות של אנשים להתגייס לארגון", מסביר גם ד"ר כרמון. "יש לו יכולת לשלם משכורות יותר גבוהות מאלו שהצבא הניגרי יכול לשלם, ויש עדויות שאנשים רעבים ומובטלים גויסו לשורות הארגון בתשלום. הממשל לא דואג לאוכלוסייה הענייה שם. אין תשתיות, יש אבטלה וזה נותן להם תקווה כלכלית".
נשיא ניגריה, ג'ונתן גודלאק, הוא נוצרי, ובשנה הבאה אמורות להתקיים בחירות במדינה. בוקו חראם בעיקר מרחיב את פעולותיו מהצפון המוסלמי אל מחוזות המרכז, שם יש שליטה נוצרית. "הם מבצעים יותר ויותר פיגועים בעיר הבירה, דבר שעלול לדחוק את המתונים מכס השלטון", מסביר ד"ר כרמון, "ככה מעוררים מלחמת אזרחים".
האם בוקו חראם הם אל קאעידה הבאה? על פי כרמון לא כרגע – אבל הוא עשוי להיות. "היום האג'נדה שלהם קודם כל ניגרית. אבל אם הם יצליחו מאוד בניגריה – או ייכשלו מאוד – הם יכולים לצאת החוצה למדינות השכנות ולהתחזק. לא ברור מי נותן להם נשק ואיך הוא מועבר ומי הדריך אותם בפיגועים, אבל ברור שמישהו מסייע להם".
אי אפשר שלא לחשוש שהארגון ינסה להוציא אל הפועל פיגועי ראווה במערב בסגנון תחילת העשור הקודם. כדי להגיע להישג כזה, מסביר כרמון, הוא זקוק לתשתית גם במערב. "עד היום לא דווח על מקרים בהם קהילות מקומיות במערב סייעו לבוקו חראם", הוא אומר, "אבל צריך לקחת את זה בערבון מוגבל – כי עד שמשהו קורה בפעם הראשונה לא מודעים אליו. אבל פעילות כזו תצביע על תשתית של הארגון גם במדינות המערב".
ישראל, בכל אופן, אינה יעד מרכזי שלהם. "הם מתמקדים כאמור בניגריה, אבל הארגון הזכיר את ישראל כאחת האויבות שלו", ממשיך ד"ר כרמון. "בסרטון שהוציא ב-2012 אמר מנהיג הארגון שפרנסואה הולנד, אובמה ונתניהו מפחדים ממנו. לכן אני לא אופתע אם במסגרת הפעילות הכלכלית שלנו עם ניגריה ינסו לפגוע בישראלים. הם כבר חטפו בעבר משפחה של תיירים מצרפת והביאו אותם לקמרון. הם שוחררו רק בכופר רציני מאוד, אז סכנה של חטיפה בהחלט אפשרית. בכל מקרה, גם אם ישחררו את הבנות – זה לא סוף הסיפור, זו רק ההתחלה. הניגרים זקוקים לסיוע נרחב מבחוץ כדי להכין אותם למלחמה יעילה נגד בוקו חראם, ולא בטוח אם הרעש התקשורתי יספיק כדי לשמור על התנופה לסיוע בינלאומי – אני מתקשה להיות אופטימי".
הדיקטטורה של התמונה
חטיפת הנערות הופכת מיום ליום לאחד מהאירועים העונתיים האלה – ביאפרה, רואנדה, סיירה ליאון, דארפור – שאחת לכמה שנים שוברים את קשר השתיקה ומפנים את תשומת הלב של העולם כולו לגיהינום עלי אדמות שקם כל פעם על שטח אחר באפריקה. הרעב הנורא בביאפרה כבר משך סיוע בינלאומי, תרומות וצוותי צילום אל ניגריה בשנות ה-70; הפעם זה הרבה יותר מסובך. בוקו חראם הוכר רק לאחרונה כארגון טרור בארצות הברית, ובאירופה עדיין לא הוכר ככזה. למרות שהיה ידוע על קשר בין הארגון לבין אל קאעידה, ואפילו בן לאדן עצמו, האמריקאים הזניחו את הבעיה ולא העבירו לניגרים אמצעים ומידע שיעזרו להם להתמודד איתו. עכשיו הניגרים ביקשו עזרה. "האמריקאים מנסים לעזור במזל"טים ואפילו ביקשו סיוע מצרפת, שהצליחה להשמיד חלק מהנוכחות של כמה ארגוני טרור במאלי", אומר כרמון. "ארה"ב שלחה לניגריה צוות הכולל אנשי FBI שמצטרף למומחים בריטים, צרפתים וגם ישראלים, שינסו לסייע בסיטואציה".
נראה שמאמץ הכי גדול כרגע הוא תקשורתי והסברתי – מישל אובמה אפילו ניצלה את הנאום השבועי של הנשיא, אותו הגישה במקום בן זוגה לכבוד יום האם האמריקאי, כדי לדבר על החטיפה המזעזעת ולהבטיח שהנשיא הנחה את הממשלה לסייע לניגרים בהחזרת הבנות בכל צורה ודרך. עכשיו הרשתות החברתיות מוצפות בתמונות ופוסטים עם ההאשטג "החזירו את הבנות". גם דיוויד קמרון עלה על הטרנד ואפילו איילת שקד שלנו הצטלמה עם שלט, אבל העולם כבר מתייחס בציניות רבה לקמפיינים האלה, שלעתים רחוקות נגמרים בעזרה ממשית.
"אנחנו אוהבים לומר שהעולם שותק, אבל העולם מדבר – הוא פשוט לא עושה כלום", אומר אורן נהרי, עורך חדשות החוץ של הערוץ הראשון ומגיש "השעה הבין לאומית" ברשת ב'. "אומרים לי לא פעם 'זה מזעזע מה שקרה ב....', ופה השלימי את החסר, אבל אם אשאל את מי שאומרים את המשפט הזה אם הם מוכנים שמחר יגייסו את הבן שלהם כדי להילחם, אם הם מוכנים שיגייסו חטיבה ישראלית ללכת לג'ונגלים של ניגריה – אני די בטוח שאני יודע מה התשובה".
אז בבית הלבן לא יעשו שום דבר חוץ מלהצטלם?
"נכון, מישל אובמה מרימה שלטים בזמן שבן הזוג שלה עומד בראש המעצמה הגדולה בעולם. מה הוא יכול לעשות כאדם העומד בראש המעצמה הכי גדולה בעולם? הוא יכול לשלוח סיוע כספי ויועצים לניגריה. הוא לא יכול לשלוח לשם את צבא ארה"ב כי ניגריה היא מדינה ריבונית וארה"ב מסובכת בעיראק ואפגניסטן והיא אומרת: 'רגע אחד, למה באים רק אלינו? איפה המדינות השכנות? איפה צרפת? איפה בריטניה?' ואני מבין את הטענה הזו. כשאנחנו אומרים 'העולם' אנחנו מתכוונים למערב, למרות שיש מעצמות נוספות – רוסיה וסין, למשל – אבל הן לא מתערבות במה שלא נוגע לאינטרסים הישירים שלהן. אי אפשר שכולנו נבוא בטענות לארה"ב כל היום, היא המובילה והמנהיגה ויש גם לה מגבלות. אני מקווה שבעקבות האירוע הזה ארגון אחדות אפריקה, ובראש ובראשונה ניגריה, יפעלו. אי אפשר שניגריה תפיל את כל התלאות שלה על אחרים – היא מדינה עם ממשלה וצבא והם אלו שאמורים להתגייס ולפעול".
ואם הם לא יצליחו להתמודד עם זה הם לבד?
"לפני 20 שנה הייתי אומר לך שאפריקה לא מעניינת נפש חיה בעולם, שאם היא תטבע בים לאיש לא יהיה אכפת. אז דיברנו על יהלומי הדמים, ארגוני טרור כמו 'הנתיב הזוהר' בדרום אמריקה וטרור ברחובות אירופה – המצב השתנה והדברים הללו כבר לא עמנו. המצב הוא חרפה, אבל דברים לוקחים זמן, משתפרים כל הזמן ונקווה שזה אחד מהם. אבל בעולם של היום, של טלוויזיה, אינטרנט, אינסטגרם, טוויטר, שולטת הדיקטטורה של התמונה: תמונה טובה מכל מקום בעולם תקבל כותרות. בוקו חראם פועלים כבר קרוב לעשור, אבל מתי זה מגיע אל מישל אובמה ואת תשומת הלב העולמית? כשיש תמונה. רק אז אנשים מפתחים תודעה. אני לא מצקצק, זה אופי האדם. 300 אנשים שנהרגו בפשיטה על עיירת גבול פחות מעניינים אותנו מ-300 נערות שנחטפות ממיטתן. לטבח אנחנו רגילים – אבל שבמאה ה-21 יחטפו בנות וימכרו אותן לשפחות? באוגנדה פועל כבר יותר מ-20 שנה 'צבא ההתנגדות של האל', ארגון נוצרי קיצוני בהנהגתו של ג'וזף קוני ואחד הארגונים האכזריים בעולם. אבל מתי השם הזה הפך שגור? רק כשסרטון יוטיוב שנעשה עליו הפך ויראלי".