התאלמנתי לפני ארבע שנים, בגיל 82, אחרי 45 שנות נישואין. חשבתי שהכול נגמר עבורי ושלא אחווה יותר אהבה.
התחלתי לחיות חיי נזירות מינית. בבוקר הייתי יורדת לקפה, עיתונים וקניות. פותרת כמה תשבצים, עושה מטלות שגרה, הולכת לקופת חולים, קונה תרופות, הולכת למספרה לעשות פן ומני-פדי. החיים הפכו לרצף משעמם, מלבד הבילוי עם בתי האהובה והנכדים המדהימים שלי. התגעגעתי לבעלי.
לפעמים הייתי מדברת עם חברים שלו, ובפרט עם ידיד טוב שלו שהתגורר עם אשתו בחו"ל. הוא סיפר לי על חבר משותף שלו ושל בעלי ז"ל שהתאלמן גם הוא לאחרונה בניו-יורק וביקש את הטלפון שלי. הסכמתי, ויום אחד הוא התקשר אליי.
רק שמעתי את קולו הצרוד במקצת, ומשהו בי ניצת. הרגשתי פרפרים בבטן. המשכנו להיות בקשר דיגיטלי, מייל וסקייפ. פתאום, רק עליו חשבתי. הרגשתי שגם הוא מתאהב בי.
הוא הגיע לארץ לשבועיים במיוחד בשבילי. פגשתי אותו בשדה התעופה. כשראיתי אותי הוא חיבק אותי בזרועותיו החזקות, התנשקנו ובכינו. מאז אותו רגע, היינו יחד כל ימי שהותו בארץ. הייתה זו התאהבות מטורפת, עם סקס בכל לילה או באמצע היום. לא יכולנו להוריד את הידיים איש מרעותו.
בילינו במסעדות, בהצגות ובקונצרטים. היה זה מעין ירח דבש רומנטי ואירוטי. ההתאהבות שלי הלכה וגברה. הרגשתי שהאהבה נותנת לי המון כוח; אני, שרבתי לפעמים עם קופאיות בסופר, הייתי פתאום נורא נחמדה לכולם. הרגשתי שהכול אור סביבי, שהחושך נעלם כלא היה.
שלושה ימים אחרי שהגיע לארץ הוא קנה לי טבעת, סחב אותי לרבנות ונרשמנו לנישואין. עברתי הדרכת כלות והיינו אמורים להתחתן בכפר חב"ד אחרי כשבוע, אבל נלחצתי. הרציונאל גבר על הרגש. איך אני יכולה ככה פתאום לקפוץ לבריכה לא מוכרת, להרפתקה של חתונה כשאינני יודעת איך החיים המשותפים שלנו ייראו? אהבתי אותו מאוד, אבל עדיין לא הייתי מוכנה להתחתן. חשבתי שאני קודם צריכה לנסוע לניו-יורק להיות איתו שם.
העניינים הסתדרו בינינו נפלא בין הסדינים, אבל לאט-לאט התחלתי לחוש בהבדלים בינינו. למרות שהוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים, אני הלכתי עם מקל, לפעמים עם הליכון כשהייתי לבד, התעייפתי מהר והייתי צריכה לשבת לנוח כל מאה מטר, ואילו הוא, זריז ורץ במדרגות כמו ילד קטן. הוא איש אציל ומקסים מלא נתינה, אבל יחד עם זאת עקשן כמו פרד ואוהב את עצמו. במידה מסוימת, הוא לא אהב אותי מספיק. מישהו אחר לא היה מוותר עליי ותומך בי בקצב ההליכה, לדוגמא, אבל הוא לא רצה להיות "מטפלת". עד מהרה הרגשתי שזה לא יסתדר, וחזרתי ארצה בלב שבור.
>> "התחתנתי בגיל 16 מאהבה, ולא משום סיבה אחרת"
אנחנו עדיין בקשר, מדברים בטלפון מדי פעם ומתכתבים במייל. אוקיאנוס מפריד בינינו וגם דברים אחרים. כל זמן שהוא חי וקיים בעולם אני רגועה, גם אם הוא עם מישהי אחרת. אני עדיין אוהבת אותו ובוכה לעתים כי איננו יחד, אבל גם הקשר הזה כמו שהוא ממלא אותי ונותן לי המון כוחות. יש בעיניי תמורה לאהבה בין אם היא מתגשמת בקשר פיזי, ישיר ורומנטי בין בני זוג, ובין אם הקשר הוא ברגשות אהבה חד צדדית בלבד. זה קורע אותך מבפנים, אבל זה גם נותן המון אור ומשמעות לחיים. אני ממשיכה לאהוב אותו והיקום מחייך אליי.
אני חושבת שאם אוהבים, אין מגבלה של גיל. אישה יכולה להיות מאושרת גם בגיל 80, 85 ותשעים, למרות המחלות, התשישות והסוכרת. כמו שממשיכים לאכול ולשתות – כך גם הרצון לאהבה ולחיבוק עדיין קיים.
- הרומן האירוטי שכתבה יפה ניקול פייגין "שוש, סיפור אהבה" יצא בהוצאת מדיה 10