בוקר אחד לפני שנה עקץ את נעמה עתידיה עקרב. זה היה בזמן שהיא עשתה כביסה בתוך הבית, ולידה היו שתי הבנות הקטנות שלה. הדבר הראשון שהיא עשתה היה להרוג את העקרב; הדבר השני היה לנשום. "בלידות שלי הצלחתי להעביר את הכאב באמצעות הנעת אנרגיה, עושים את זה עם תנועה, נשימה וקול", היא מתארת היום, "עשיתי הרבה קולות, השתמשתי בקול חזק כדי להניע אנרגיה חזקה, אבל הכאב לא עבר. הייתי עם עצמי, ניסיתי לתמוך בעצמי, הייתי בעבודה בכמה כיוונים, ניסיתי לעשות את זה ולעשות את זה, אבל הכאב רק התחזק".
לו הייתה רוצה להבהיל את עצמה לבית החולים, הייתה יכולה לנסוע מביתה בחוות עינות קדם שבבקעת הירדן להדסה הר הצופים בירושלים, מרחק 40 דקות נסיעה. אבל עתידיה, 36, ממש לא חשבה שיש בזה צורך. היא ביקשה מהבן הגדול שלה שיביא את הסלולרי שלה, ובמקום לחייג למד"א היא בחרה לעצמה פלייליסט, "שירים עם תדר טוב כזה שייקחו אותי גבוה, ופשוט יצאתי למסע .ידעתי שיש לי כאן שער, וואחד שער, אני רק צריכה להצליח לעבור דרכו".
את שהתרחש לאחר מכן תיעדה מאוחר יותר בפוסט ארוך אותו פרסמה בפייסבוק, ושאולי זכור לכם היטב. היא סיפרה שם איך נשמה ונהמה כמו חיה פצועה; איך הגיע חמה המת, התיישב לידה, ליטף אותה ואמר לה שהיא גיבורה; איך קראה לאמא הגדולה ולמעגל המלאכים שלה שיבואו לתמוך בה, ואיך הם באו, הרימו אותה ונשאו אותה אל פסגתו של הר במדבר עצום. "הם שמו משפכים כאלה בכל צ'אקרה, ואור הגיע מלמעלה ונכנס לכל משפך כזה. לאט הגוף שלי התמלא אור, עד שהתחילו להיות כמו סדקים בגוף וקרני אור החלו להפציע דרכי", תיארה בפוסט. ואז הופיע העקרב עצמו, ובקידה של נמסטה ביקש את מחילתה על הכאב שגרם לה: "'סליחה. מצטער. לא התכוונתי להרע לך. רציתי ללמד אותך שכאב זה שער ואת זה לא הגוף שלך'. 'אבל אני כבר יודעת את זה', עניתי לו .'נכון, רציתי לתת לך חוויה חזקה שתדעי את זה בגוף עד הסוף. שתחווי את הרוח שלך יותר בבהירות מול החוויה הדחוסה של הגוף'. בשלב הזה, אחרי שהבכור שלי מחזיק לי את היד ואני ברעידות מטורפות ונשימות מהירות ועיניים מתגלגלות, בשלב הזה פתאום הגוף שלי נרגע. עדיין כואב, אבל משהו נרגע יותר", כתבה. בהמשך הפוסט מתארת עתידיה איך בסופו של דבר, בתקווה לקבל חומר הרדמה טוב, החליטה כן לנסוע לבית החולים.
הילדים היו לידך? זו לא חוויה מפחידה עבורם, לראות את אמא ככה?
"זה נראה קצת מפחיד, אבל שיתמודדו. אני יכולה להגיד להם 'ילדים, הכל בסדר, אני קצת מגלגלת עיניים ועושה קולות, הכל טוב'. בהתחלה הייתה התקהלות סביבי, אבל לאט-לאט כולם התפזרו, ראו שאני בעולם שלי וזה קצת משעמם לעמוד ליד מישהו, והשאירו אותי לבד".
למה למען השם לא הלכת לבית החולים?
"התרבות שלנו נורא מפחדת ובורחת מכאב. אנחנו מציפים את עצמינו בהסחות דעת אינסופיות, העיקר שלא נרגיש כאב פיזי או רגשי כזה או אחר. אבא שלי רופא מעולה, אין לי בעיה עקרונית עם משככי כאבים, אבל לא בכל כאב שמופיע ישר ניקח כדור - קודם נתמודד קצת. בדרך כלל כשנותנים לזה רגע זמן, זה פשוט עובר. אני מעבירה מסר לעצמי ולילדיי שכאב זה חלק מהחיים, שמותר שיכאב. היכולת להכיל כאב נותנת תחושת מסוגלות, עוצמה פנימית וביטחון להתמודד עם כל אתגר. פחד מכאב, לעומת זאת, עלול להוביל להימנעות מחוויות, מרגשות, ממערכות יחסים - ובעצם מהחיים עצמם".
"היה לי עצוב על השיח, על זה שאנשים לוחצים על מקלדת ולא אכפת להם מה זה עושה לצד השני. הקטע על הנמסטה למשל, היה בזה המון הומור, שעשעתי את עצמי"
לכאב, היא מסבירה, יש ממש תכלית: "הוא בא כדי למקד אותי. כאב הוא שער פנימה לתוכי, ואם יודעים איך להיכנס בשער הזה, קורים דברים מדהימים. אפשר להרגיש את הכאב ואפילו ממש לצלול לתוכו. כשאני מסכימה לחוות כאב נוצר שביל גישה למעמקי היישות שלי, ושם יש חוויות מדהימות ומתאפשר שם ריפוי עצמי שרק מי שיש לו אומץ והוא מספיק סקרן יוכל להגיע אליו".
כשלפני כמה חודשים גם תמר בת הארבע נעקצה על ידי עקרב, נעמה לא חשבה פעמיים, לא נשימות ולא שערים. "תמר נעקצה בחזה, ליד הלב, והיה לנו ברור שצריך ללכת לבית חולים. נסענו ממש מהר. בסופו של דבר היא הייתה שם רק בשמירה, אבל זה הרגיש הדבר האחראי לעשות. זה לא שאנחנו עכשיו איזה היפיז, הפעלתי מחשבה ושיקול דעת גם כשזה קרה לי. אבל הרגשתי שהכל בשליטה, ידעתי שאני לא הולכת למות ורק צריכה להתמודד עם הכאב, כי זה היה מאוד כואב".
גן עדן זה לכולם
את הפוסט היא כתבה כשבועיים לאחר העקיצה, והלכה לשנ"צ. כשהתעוררה כעבור כמה שעות הטקסט שלה היה בכל מקום ברשת. "חשבתי שאני כותבת לאנשים שמתעניינים, ופתאם זה היה במיליון שיתופים בטוויטר. אני לא איזו אושיית רשת שמצלמת מנות במסעדה, אני רק כותבת בפייסבוק מדי פעם. חשבתי שאולי מישהו ייקבל משהו מהחוויה האקסטרימית שלי ואני יכולה לתרום משהו לאנושות, אז שיתפתי. ואז פתאם היו מלא הודעות, מלא נאצה בפרטי".
המגיבים לא ריחמו על עתידיה. הם קראו לה "חרטטנית", כתבו שהיא "מסוכנת לעצמה ולסביבה" והצליפו בה במשפטים כמו "יש כאן הצדקה לאשפוז כפוי, מסוגלות הורית בסימן שאלה רציני". היו לא מעטים שתהו על מידת מעורבותם של סמים פסיכדליים בחוויה החוץ גופית. "במקום אבקת כביסה היא בטעות השתמשה בקוקאין טהור וקיבלה טריפ קשוח", כתב מישהו.
נפגעת מהארסיות של התגובות?
"היה לי עצוב על השיח, על זה שאנשים לוחצים על מקלדת ולא אכפת להם מה זה עושה לצד השני. דמיינתי לעצמי שזו יכולה להיות אמא שאם היו מגיבים ככה לילדה שלה היא הייתה רוצחת למגיב את הצורה, אבל היא בעצמה עושה את זה לאישה שהיא לא מכירה. הקטע על הנמסטה למשל, היה בזה המון הומור, שעשעתי את עצמי. כתבו 'המתנחלים האלה עושים ככה וככה לערבים', ואני כולה נעקצתי על ידי עקרב. בהתחלה עניתי לכל אחד ואחד, אבל באיזה שהוא שלב חששתי שזה יפגע בחווה. אנחנו באנו הנה לחיות חיים מחוברים לטבע ולחנך נוער לחקלאות, מה הקשר בין להכפיש את העשייה ובין זה שאני לא מחסנת את הילדים? אז אמרתי 'בשביל מה אני צריכה את זה' והורדתי את הפוסט. אנשים אמרו לי שזה טוב לייצר פרובוקציות כי זה מעלה אותך לשיח הציבורי, אבל אני לא רוצה ככה. אני לא מחפשת את הפירוד, אני מחפשת שאנשים יתחברו".
היא לא רצתה לעלות ככה לשיח הציבורי לפני שנה, וגם לפני חודשיים, כשפרסם גדעון לוי במדורו "איזור הדמדומים" ראיון איתה ועם בעלה עומר, זה לא היה בדיוק מה שהיא רצתה. חוות עינות קדם היא חווה חקלאית וחינוכית בה חיים ועובדים בני נוער, חלקם בסיכון, המגיעים מכל הרקעים ומכל רחבי הארץ. אבל נעמה מודה שקשה להתקיים מחקלאות, ולכן לאחרונה – ממש לפני משבר הקורונה – התחילו להכשיר את השטח לתיירות. במו ידיה בנתה מבוץ בחצר ביתה את מתחם "גן העדן", בו היא מארחת קבוצות וסדנאות, מלווה נשים וזוגות בנושאי זוגיות ואינטימיות ("תשוקה זו אנרגיית חיים, זו האנרגיה הכי חזקה בעולם. חשוב ללמוד איך לעבוד איתה ואיך לתעל אותה נכון"), מטפלת בנשים שחוו פגיעות מיניות ולאחרונה גם מארחת נשים לחופשת וסת ב"אוהל אדום" ("כמו שבעלך יוצא למילואים לכמה ימים? אז ככה גם את מוזמנת לקחת הפסקה של 24 שעות או יותר, לבוא להיות עם הגוף שלך בימים האלה. יהיו פה עוד נשים, תוכלו לנוח ביחד, ונדבר ונפתח הכל, על נשיות, על מיניות").
למרות שהחווה ממוקמת בשטחי C, ניתן לטעון שמדובר במאחז בלתי חוקי ואפשר לתהות על זכויות היתר של המתיישבים היהודים מול שכניהם הרועים חסרי הכל. את כל אלה עשה כבר לוי. בכתבה שלו סיפר על עימותים בין נציגי החווה לבין פלסטינים המנסים לקדם בניה על גבעה סמוכה בשטח פלסטיני, אבל נעמה הופתעה מאוד מהטענות: "גדעון לוי כתב מלא שקרים: שהמתנחלים החמושים באים עם נשקים ומאיימים על חייהם של הבונים, שגנבנו להם מיכלי מים ואת הסימונים. מי זה 'המתנחלים'? זה אני ועומר ואנחנו לא עשינו את הדברים האלה. זה לא מעניין אותנו", היא אומרת, "אין לי פה גדר והצבא לא שומר עליי, אז כן, מסתובבים פה שומרים, יש לנו בעלי חיים ויש לנו אנשים ויש פה ילדים, אבל אני לא הולכת לתקוף אף אחד. אז הבניה שלהם מאיימת, כן, אבל זה השטח שלהם, זכותם, אין מה לעשות".
את המשפט האחרון מפתיע לשמוע מפי מתנחלת.
"כשהגענו לכאן היינו צריכים לסמן טריטוריה, היה פה מערב פרוע. היום התפתחנו מבחינה תפיסתית ורוחנית, הרחבנו את התודעה שלנו. היום אני במקום שאני יכולה לשאול את כל השאלות, והאמת מרתקת ומורכבת".
אז מה האמת?
"יש המון פרויקטים שאנחנו רוצים לעשות פה. אנחנו רוצים לשתול מקק"ל שטחים מוצלים, גם בשטחים שלנו וגם של הערבים. לעשות שקתות בשטח, גם לנו וגם להם. להשביח את המרעה וליצור מצב שיש גם לכבשים שלהם מה לאכול. להמשיך ולהפריח את השממה. ליצור גן עדן זה לכולם, לא רק לעצמך. בשביל שיהיה פה גן עדן צריך שלכולם יהיה טוב".
עתידיה לא מיתממת בכל הקשור להימצאות המורכבת של החווה שלה בבקעה. היא באמת תמימה. לוי כתב עליה שהיא מדברת "דיבורי אהבה שפועלים על חלק מהאנשים"; דיבורי האהבה האלה לא יניחו את הדעת בהקשר הפוליטי של חוות עינות קדם, ועתידיה לא נותנת תשובות לשאלות כאלה ממילא. אבל גם כשהיא לא עושה את זה, הקסם שלה – מה לעשות – פועל, ותוך פחות משעה מאז שהכרתי אותה היא הופכת מ"הפסיכית עם הפוסט על העקרב" לאישה שאני מבטיחה לה שאשוב לבקר אותה במחזור הקרוב שלי.
"מה שמעניין אותי זה לחבר רוח וחומר", היא אומרת, "להפוך את הרטט של החומר לחוויה יותר אוורירית, שמחה, אחדותית ושלמה". כשאני מבקשת ממנה לרדת מהגבוהה-גבוהה לדיבורים של ארץ, היא מסבירה. "לחיות ולא רק לשרוד, לחיות מתוך עונג. לחיות במלואנו. לא ממקום של נהנתנות, אלא ממקום שמחובר לאלוהים, הוויה שלמה. תהיו מחוברים לעצמכם, לגוף שלכם. ברגע שאנחנו מסתכלות על עצמנו ואוהבות את עצמנו בכל החלקים, כמו אמא שאוהבת את כל החלקים של התינוק, אז אנחנו מתחילות לראות גם בשני את כל החלקים שלו".
היא הגיעה לכאן עם עומר בעלה לפני 16 שנים. הוא היה חוזר בתשובה ממושב עין יהב שבערבה, היא הייתה ילדה קצת אבודה מרמת גן. "גדלתי בבית לאומי-דתי ונורא ציוני, אבל הייתי תמיד ילדה סקרנית ששואלת שאלות. שיגעתי את המורים באולפנה, החלטתי שהם מוכרים לי לוקשים ובגיל 16 חזרתי בשאלה. הסתובבתי, התבלבלתי, הייתי ילדת פסטיבלים, חיפשתי אמת. ואז בגיל 20 ביקרתי את אחותי בחוות הנוער בהרודיון ועומר היה שם. הוא בדיוק היה לקראת עליה לקרקע של החווה, וכולם אמרו לי 'בואי, עושים טיול לנקודה החדשה של עומר'. הייתה פה שממה, אווירה של כלום. עצרנו על איזו גבעה, הוא הוציא פק"ל קפה והגיש לי ראשונה. שאלתי אותו מה הוא הולך להקים פה, והוא ענה לי 'מקום יפה בארץ ישראל'. אבא שלי עלה לבד מדרום אפריקה וזה היה המעשה החלוצי שלו, ואני הייתי ילדה מורעלת של ארץ ישראל ופתאם מישהו שמגשים ולא רק מדבר. התאהבתי".
"לידה היא התרחשות מינית. זה נכנס משם וזה יוצא משם. סוג של חזרה לגן עדן. וזה מה שאני מבקשת ללמד ולהעביר הלאה לנשים היום: אפשר ללדת בעונג"
חצי שנה מאותו היום עמדו נעמה ועומר מתחת לחופה בעינות קדם, כשמסביב 600 ממקורביהם וסופת חול נוראית שנכנסה להם למנות הבופה ולעיניים. "כשעומר ואני הכרנו, שנינו חזרנו בתשובה. במבט לאחור אני חושבת שאם לא היינו כאלה דוסים אדוקים לא היינו מצליחים לעשות את הדבר הזה. התנאים פה קיצוניים מאוד, חום אימים בקיץ ובחורף קפוא, ולא היה פה כלום, אוהל וכמה מזרונים וכמה שמיכות. בהריונות הרגשתי לא טוב ורציתי קורנפלקס עם חלב, אבל לא היה מקרר, לא היה בכלל חשמל, שבע שנים היינו עם גנרטור. אם לא היינו טיפוסים טוטאליים שהולכים אחרי האמת בכל הכוח אני לא יודעת אם הייתי יכולה. היום אנחנו מסתכלים על החיים הרבה יותר ברכות ופחות בחדות".
אז היום את לא דתיה?
"אני לא אוהבת את ההגדרות האלה. אני לא לא-דתיה. אני מאוד עבריה. מאוד מחוברת לאדמת הארץ הזאת, לעם שלנו, למסורת שלנו ולאוצרות שיש בה, ויש בה המון".
היא מושפעת מתורתו של רבי עקיבא, מתורת הקבלה, משאמאניזם, מטאואיזם וגם מטנטרה. למרות שלדבריה היא לא משתייכת לזרם מוגדר ביהדות, לא נדיר להיתקל היום בנשים שמציעות הדרכות דומות בגישה שמחברת בין יהדות ומיניות, במה שיכול להיתפס כטרנד ויכול להתפרש כמגמה מתבקשת של עדכון העולם הרוחני ברוח הזמן. עתידיה, למשל, מבקשת באחת הסנדאות שלה ללמד נשים ללדת בעונג. את כל הלידות היא עשתה בבית ("עם מיילדת שאין לה אוטו והגיעה מירושלים בטרמפים"), ובלידה האחרונה ממש נהנתה. "לידה היא התרחשות מינית, זה נכנס משם וזה יוצא משם", היא מסבירה, וחוזרת לתיאוריות הכאב מסיפור העקרב, "את אנרגיית הכאב שדחוסה ברחם אפשר להתמיר לגלים נעימים. כדי לחוות מולטי אורגזמה כשאת בשמונים אחוז שלך את מכווצת רצפת אגן ומדמיינת איך את מעלה את האנרגיה המינית לכל הגוף בזרמים - אז את אותה העבודה אפשר לעשות בלידה, שזה מגניב. בלידה את בעצם עושה אהבה עם אלוהים".
אני לא מצליחה לדמיין את זה. תתארי לי איך זה מרגיש.
"זה ממש מדהים, גם אני הייתי מופתעת מעוצמת הקסם שקרה שם, זה סוג של שיבה לגן עדן. ממש בציר הראשון התחלתי ליישם את זה ומיד הכאב התפוגג. זה לא הרגיש ממש כמו עונג מיני, אלא יותר כמו זרמים בכל הגוף. כל ציר שהגיע הנעתי והרגשתי את הכאב מתפוגג. משלב מסוים נכנסתי לסוג של מצב תודעה מדיטטיבי: היה בי חלק שהיה בעבודה וחלק שהתבונן על הכל מהצד ופשוט היה נפעם מהדבר הזה שקורה כאן. זה היה כל כך נחמד, ובלי כאבים, שלא הייתי סגורה על זה שבכלל הולך לצאת תינוק בסוף. בדרך כלל בלידות שלי הייתי בשלב הזה כבר ממש מותשת, אבל בלידה הזו היה לי מלא כוח".
האנרגיה הנקבית מתעוררת
באופן כללי, היא אומרת, נושאים של מיניות נמצאים בצל, ובדיוק זו הסיבה שהיא רוצה לעסוק בהם. "כשחברה רוצה להיות חברה בריאה היא חייבת לדבר על הדברים האלה. שדה המיניות זה שדה כל כך פגוע וטעון וחייבים לנרמל את השיח. אני באופן אישי הרגשתי כמה בורות הייתה לי, אף אחד לא סיפר לי דברים כל כך חשובים, אף אישה לא הדריכה אותי ונתנה לי כלים להתמודד עם כל האתגרים שזוגיות ומיניות מביאה איתה בחיים".
אבל בעידן שלנו שיח המיניות מתחיל לעלות ולצוף. "הארי הקדוש דיבר על זה שכשעם ישראל חוזר לאדמה שלו 'השכינה מתעוררת מעפר', כלומר אנחנו נמצאים היום בתקופת מעבר מעולם שהיה מאוד זכרי ופטריארכלי להתעוררות של האנרגיה הנקבית. זה עוד שלב בתהליך שנשים עוברות בתקופות האחרונות: הן לא רוצות להיות גברים, הן רוצות להיות נשים שמחוברות לעוצמה שלהן, לנשיות שלהן, לגוף שלהן. קורה פה ריפוי של אלפי-אלפי שנים, זה מטורף".
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית, נכון?
"אני לא פמיניסטית, כי במה זה יותר טוב משוביניסטית? אני לא חושבת שנשים יותר טובות מגברים. אני מאמינה בשוויון ושכל מין מביא את האיכויות ואת היכולות המיוחדות שלו".
אחותי, את פמיניסטית. פמיניזם זה המאבק לשווין זכויות לנשים.
"אז אולי אני פמיניסטית. אבל פחות בקטע של מאבק, מחפשת להביא את זה ברוך. לא תמיד הייתי ככה. עשיתי לעצמי העצמה נשית".
את משבר הקורונה היא זיהתה, בהתחלה, כהזדמנות. "בתחילת הסגר הראשון נורא התלהבתי, אמרתי וואו, איזו תקופה, איזה מדהים, נחזור לרחם. כשיש משברים זה כמו לידה, יש התפרקות של המבנה הישן ונולדת תודעה חדשה. אבל עכשיו אני מסתכלת ואומרת וואו מה קורה פה, זה מטורף! יש פה נגיף, אני לא אומרת שאין קורונה, אבל אני אומרת שאנחנו מייצרים את המציאות של החיים שלנו, ואם היינו מבינים עד כמה המשפט הזה הוא ממשי, היינו ממש נבהלים".
לא הבנתי.
"אדם פוחד מנגיף, האנרגיה הרגשית הזו נהיית מספיק חזקה כדי להתגשם בחומר ואז זה קורה לנו ואנחנו אומרים 'איך ידעתי?'. איך? אדם תופס את העולם כנפרד לו, אז הוא לא מבין שמה שקורה לו בחוץ זה ממנו. אם הוא יבין שזה אחד, הוא יבין איזו עוצמה יש לו. מתחילים לדבר יותר ויותר את השפה הזו של מחשבה יוצרת מציאות. זה השלב הבא".
את לא מפחדת שמישהו ימות?
"כן, אני גם מפחדת שיחצו את הכביש או שיבוא עקרב או נחש".
אז מה כן היה יכול להיות מלהיב בקורונה?
"צריך לשנות את התדר. הייתי רוצה לראות שאנשים ימנפו את הדבר הזה. נורא התרגשתי כשכל העולם סבב סביב משהו אחד. וואללה שלום עולמי, ניתן סיוע לאיראנים, על ידי קשרים אנושיים פותרים את כל הבעיות, בואו נשנה את המציאות. אבל רוב האנשים מסתכלים על זה בנפרדות. אני מחפשת את השלב הבא של הרוח, אני רוצה שניתן יהיה להתהלך בעולם ללא שריון ולאהוב ללא תנאים. באמת להצליח לחיות ככה בעולם".