יש משפט אחד שבנימין נתניהו חזר עליו השבוע ללא הפסקה ושהנשיא אובמה היה מאמץ בשתי ידיים: "הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה בחירות". אלא שאצל אובמה, בניגוד לנתניהו, באמת יש בחירות. בעוד פחות משבועיים, ב-4 בנובמבר. אלה הן בחירות ה"חצי". בחירות שנופלות באמצע הקדנציה הנשיאותית על כל 435 המושבים בבית הנבחרים, שליש מהסנאט, 38 מושלי מדינות, 46 בתי מחוקקים במדינות שונות, ראשי ערים ועוד שורה של משרות מקומיות.
בקיצור, נשיא ארצות הברית והמפלגה שבראשה הוא עומד עומדים למבחן דעת הקהל בצורה החותכת ביותר. אמנם מערכות הבחירות הן בעיקרון בעלות נופך מקומי, אבל תמיד יצוצו בהן גם הנושאים הגדולים – מהכלכלה ומערכת הבריאות ועד דאעש ומדיניות החוץ. יש השפעה גדולה לאווירה שבה נמצאת מפלגת השלטון. אם הדמוקרטים והנשיא נמצאים בירידה ונתפסים ככישלון אז המועמדים הרפובליקנים ירוויחו ולהיפך. אבל ההיפך כנראה לא יהיה כאן. הפופולריות של אובמה כל כך נמוכה שהדבר הטוב ביותר שמועמדים דמוקרטים מסוימים החליטו לעשות הוא לברוח ממנו. בדרך כלל, נשיא מכהן מגייס את השפעתו וכוחו ומצטרף למועמדים בהופעות ברחבי אמריקה כדי לחזק אותם במערכת הבחירות. הפעם היו כאלה שאמרו "רק שלא יבוא". היו גם מי שלא התביישו להתרחק פומבית מהנשיא. "יש לי חילוקי דעות עם הנשיא", "לא על הכל אני מסכים עם הנשיא", "נעשו טעויות" – כל מיני משפטים שמאחוריהם מסתתרת הקריאה "בחייכם, אל תתנקמו בי בגלל הכישלונות של הנשיא שלי".
ומי עוד מביט בחלחלה על המספרים האלה? הילרי קלינטון כמובן. מילא זה שמוניקה לוינסקי יצאה השבוע שוב מהבקבוק, אבל קאמבק רפובליקני כזה יכול לבשר רק דבר אחד: החלפת השלטון. פרשנים פוליטיים בארה"ב נוהגים לומר לאחרונה שאם יש משהו שימנע מהילרי לרוץ זו הידיעה מראש שהיא תפסיד.
הקאמבק של השנה
מוניקה לוינסקי צצה השבוע לא במקרה. אמרת קלינטון, אמרת מוניקה. הקריירות האלה נקשרו יחדיו כבר מזמן. מוניקה הייתה מתמחה צעירה בבית הלבן ומאז שהתפוצצה פרשת יחסיה עם ביל קלינטון חייה נהרסו. היא התלוננה על כך בצדק השבוע בפתיחת קמפיין נגד חיסולים באינטרנט וברשתות החברתיות. ככל שהמרוץ של הילרי יתחמם היא עוד תשוב. הפעם היא כבר גדולה ומנוסה יותר. יצא לי להיות בחדר הסגלגל בבית הלבן בשיא הפרשה. נתנו לי ולצוות ההפקה והצלמים שאיתי שעתיים להתארגן לראיון עם הנשיא ביל קלינטון. זה היה סוף שבוע, הנשיא שהה באזור המגורים ואנחנו הסתובבנו בחדר הסגלגל בהמתנה ובהכנות. לא יכולתי שלא להביט ארוכות בשולחן המרובע - שולחן העבודה של נשיאי ארצות הברית. הילדים של קנדי התרוצצו שם ומה שמוניקה עשתה שם מתחת לשולחן זכה לתיאורים מפליגים בדו"ח החקירה ובתקשורת באותם ימים. קלינטון הלך כידוע על הפירוש המאוד צר של "יחסי מין" וקרא לה שקרנית. השאר היסטוריה. כשנכנס לראיון הוא נראה נורא. כבוי, אפור, מודאג. עוזריו היו עצבניים. בדיוק פורסם דו"ח החקירה והחל המהלך להדיחו. המזרח התיכון לא היה בראש שלו אבל הוא הבטיח לראש הממשלה נתניהו למכור לציבור בישראל את הסכם "ווי" שנחתם שבועיים קודם. קלינטון דיבר על השלום ועל חברו יצחק רבין בלהט האופייני וחזר להילחם על חייו הפוליטיים.
כמה מילים על בן ברדלי
עורך הוושינגטון פוסט האגדי בן ברדלי הלך השבוע לעולמו בגיל 93. את הסיקור המעולה ביותר של דמותו אפשר היה למצוא דווקא במתחרה האגדי, הניו יורק טיימס. בן ברדלי היה עורך של עיתונאים - משהו שחסר היום בהרבה מערכות חדשות. הגעגועים שטפו את התקשורת האמריקנית מקיר לקיר. מה שרואים בחדרי החדשות בשנים האחרונות זה פיטורים, שטחיות וגימיקים. איפה בן ברדלי שישלח שני עיתונאים צעירים, בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, לתחקיר שיזעזע את אמריקה וידיח נשיא מהבית הלבן? 40 שנה אחרי, פרשת ווטרגייט מהדהדת עוד בעיתונות האמריקנית ובמסדרונות השלטון. פרשת "מסמכי הפנטגון" שפרסם הוושינגטון פוסט תחת ברדלי היתה אבן דרך בחופש הביטוי. בזכותה אדוארד סנודן עוד יהלך חופשי.
ברדלי היה מה שנקרא "טיפוס". צבעוני, כריזמטי, ולפי כל התיאורים בעיקר אחד שיודע לזהות סיפור טוב ולתת לעיתונאים שלו ללכת איתו עד הסוף. נתקלתי בו פעם או פעמיים באירועים כאלה ואחרים בוושינגטון או בניו יורק. בולט בחולצות הצבעוניות ובחליפות המחויטות. תמיד במרכז העניינים.
דיויד קאר, כתב המדיה של ה"ניו יורק טיימס" תאר אותו כך: "הוא יצא למלחמה, התאהב בגיל צעיר ולעיתים תכופות, היה ידידם של נשיאים וגם הפיל נשיאים, קילל כמו מלח וחגג כמו כוכב רוק. קשה לדמיין עיתונאי אחר בממדים האלה בוושינגטון".