עוד מאז שבן גוריון אמר "או"ם שמום" נמשך כאן הוויכוח האם חשוב מה העולם אומר. האם העולם כולו "נגדנו"? האם התקשורת העולמית כולה "נגדנו"? כמובן שכמו שישראל רחוקה מלהיות גוש אחיד כך גם "העולם" ו"התקשורת העולמית" רחוקים מלהיות ישות אחידה. במיוחד התקשורת העולמית, שאצלה התהליך הוא דווקא הפוך: התפוררות והתפצלות לצינורות רבים של מידע ופרשנות של אירועים.

גם אם זה נראה כמו בלגן עצום של ערוצי טלוויזיה, אתרים, רשתות חברתיות וטוויטים למיניהם יש סדר מסוים בבלגן הזה ובמשך הזמן גם התגבשה חוקיות. ישנו הצד האינפורמטיבי האמיתי – איך מידע מושג, מופץ ומעובד וישנו הצד השרלטני – שקרים, תעמולה, פאניקה, הגזמות, וכל מה שהוואטסאפ או הפייסבוק שלכם יודע לספק כל כך מהר.

מבצע צוק איתן (צילום: ap)
את האזעקות אי אפשר להעביר בתמונה, את ההרס בעזה כן|צילום: ap
קיים עדיין הבדל משמעותי בין צינורות של מידע לבין אוספי המידע. אוספי המידע הם עיתונאים וכלי תקשורת שנמצאים במקומות שדברים קורים בהם ונמצאים בקשר עם אנשים שמעורבים בקבלת ההחלטות. ה"צינורות" ממחזרים את המידע הזה הלאה. ביעילות, במהירות ולפעמים עם תוספות משלהם, אבל הבסיס הגיע ממקום אחר. לכן בשנים האחרונות עלה כוחן ופרחו עסקיהן של סוכנויות הידיעות כמו רויטרס ו-AP. אין אתר חצי רציני שאינו מנוי עליהן. אין תחנת טלוויזיה שאינה מסתמכת על הצילומים שלהן. כתב של AP בירושלים או בעזה כותב מילים שירוצו מידית במאות כלי תקשורת ומשם ימוחזרו כבר הלאה ברשתות החברתיות עם התוספות הרגילות: דעות, הגזמות, גידופים אם צריך.

כלי התקשורת הבינלאומיים המובילים אומנם נעזרים בסוכנויות הידיעות אבל מפעילים סיקור עצמאי משלהם. אלה למשל שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב כדוגמת NBC, ערוצי החדשות כדוגמת CNN, ה-BBC הבריטי שהוא גם וגם, ה"ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "יו אס איי טודיי", ה"גארדיאן" וכמה נוספים.

ג'ון סטיוארט צוחק על
הרבה אנשים מתעדכנים בחדשות מג'ון סטיוארט, ופחות מעיתונאים |צילום: צילום מסך מתוך youtube
בשנים האחרונות התרבו ערוצי החדשות דוברי אנגלית של מדינות שונות כגון France 24 הצרפתי, DW הגרמני, RT הרוסי וכמובן אל-ג'זירה על שלל ערוציה בערבית ובאנגלית. מישראל פועל הערוץ הבינלאומי i24news, המשדר באנגלית, צרפתית וערבית.

על זה יש להוסיף ערוצי אינפורמציה אלטרנטיביים, שצברו פופולאריות, גם אם הם רק ממחזרים חדשות או עוסקים בגימיקים. למשל תוכנית החדשות הבידורית של ג'ון סטיוארט, אתר "האפינגטון פוסט" בעל הנטיה הליברלית-שמאלנית או אתר VICE שקנה לו קהל צעיר בזכות כמה פרובוקציות אקטואליות כמו שיגור דניס רודמן לצפון קוראה.  

הרשימה היא אינסופית, אז מה התשובה לשאלה איך ישראל "נראית" בתקשורת העולמית?  

מסתבר שתופעת העדר בתקשורת לא נעלמה. גם אם העדר התרבה מאוד הוא עדיין עדר. התקשורת פועלת בתוך מערכת איזונים חוזרים בינה לבין עצמה. ברגע שדימוי חזק מספיק, ברגע שתובנה נחרטת עמוק מספיק, זה מתפשט כאש בשדה קוצים. לפני קצת למעלה משבוע, כפי שנכתב כאן, הדיווחים שהחלו להגיע מישראל נבלעו בסבך דיווחי המזרח התיכון מעיראק, או סוריה או מצרים.

כעבור כמה ימים התחיל להתייצב דימוי: ישראל מפציצה בעזה ואוכלוסייה אזרחית תמימה נפגעת: נשים, ילדים, פליטים. הכותרת הייתה "ישראל מפציצה בעזה". יכולת לעבור 20 אתרים או 2,000 – אותה כותרת ותמונה דומה. איש כבר לא התעניין איך זה התחיל ומה קורה בצד הישראלי. העובדה המשמחת לכשעצמה שבצד הישראלי כמעט ולא היו נפגעים יצרה חוסר איזון במשוואה. הסיפורים הקשים של ילדים הרוגים ופצועים בעזה ביחד עם פטריות העשן והבומים הגדולים השתלטו על התודעה העולמית. זו דרכו של עולם וזה לא השתנה הרבה גם בעידן הטוויטר. בואו נודה על האמת, כמה אנחנו עוקבים אחרי ההתפתחויות בין אוקראינה לרוסיה? כל יום קורה שם משהו. הפצצות, מטוסים מופלים, קרבות. ביום שבו מישהו יפציץ וילדים ייהרגו נקבל את התמונה והכותרת כמו כולם.

האם זה אומר שאין מה לעשות ומצבנו אבוד? בוודאי שלא. זה קרב קשה על התודעה, שבו ישראל נתפסת תמיד כחזקה למרות שאזרחיה תחת מתקפה. צריך לנסות להעביר את המסר בכל דרך אפשרית, אבל צריך גם להבין שזה תמיד יהיה חלק מהנזק הסביבתי שבא עם הרקטות מעזה.