הזמן הפנוי היחיד בלו"ז הצפוף של השחקנית אוולין הגואל הוא הצהריים המאוחרים של יום שבת. בכל ערב אחר היא נמצאת על הבמה באחת משלוש ההצגות שבהן היא מככבת בימים אלה: "צמה של אבא", "בשר וחלב", ו"סוף העולם שמאלה". האחרון הוא סגירת מעגל מבחינתה, לאחר ששיחקה בגרסה הקולנועית של הסרט לפני יותר מ-20 שנה. "זה היה התפקיד הראשון בקולנוע שאבי נשר נתן לי, אז הייתי השכנה המכשפה והיום אני בתפקיד האמא, שבסרט הייתה רובי פורת שובל. זה מדהים ומאוד מרגש עבורי".
עכשיו היא שוב על מסך הקולנוע, הפעם בסרט "ההילולה 2 – החתונה", שעולה לאקרנים בימים אלה. זה הסרט השני שמבוסס על הסדרה המצליחה, "שנות ה-80", שבה היא מככבת כבר ארבע עונות בתור ליליאן, אשתו של פרוספר (שלום אסייג) ואמא לשמונה ילדים. "הסרט הראשון היה ממש נבואה. בסוף הסרט אנחנו נוסעים לקברי צדיקים וחוטפים אותנו, רק ששם הנוח'בות היו צעצוע, ולדאבוננו הנוח'בות פה עשו לנו בית ספר. אם הסרט היה מתעכב קצת, שלום כבר לא היה מוציא אותו. הסרט השני עוסק בחתונה של אירמה, והיינו צריכים לצלם במרוקו. כל כך שמחתי על ההחלטה הזאת כי נולדתי שם ועד היום לא חזרתי לבקר, אבל בגלל המלחמה זה לא יצא לפועל וצילמנו בגיאורגיה. הצטרפו אלינו שחקנים גרוזינים, ובכלל, חוויה לצלם שם. גיאורגיה מהממת, וכמו ששלום ודניאל יודעים לכתוב, זה מצחיק. העם מאוד יאהב את זה, זה סרט שהוא מַטען, הקהל בא להיטען בהומור. גם אני, אם אלך לראות סרט עכשיו, אני אראה קומדיה. הדרמה של המציאות גמרה עליי".
את מזוהה מאוד עם הדמות של ליליאן. אפשר להגיד שהיא כבר הפכה שם שני לאוולין?
"ליליאן היא דמות שאני מאוד אוהבת, מבחינתי אני מגלמת את אמא שלי ואני אוהב אותה לנצח, אבל יש מחיר לדמות אהובה ולסדרה מצליחה שכבר יש לה סרט שני וכל העולם אוהב אותה. יש מחיר לאהבת העם".
את מרגישה שבגלל שליליאן מאוד מזוהה אותך, קיבלנו אותך פחות בסדרות ובסרטי דרמה?
"אני אומרת את זה באהבה לדמות הזאת, לא במרמור חס וחלילה, אבל כן. זה גם ממקום שמודע ומבין מה קורה, לא חלילה ממקום מתנשא. עשיתי הרבה דברים לפני ליליאן ובאמת היה לי המון מזל, אז למה? מה, זהו? נגמר הסיפור? אני מספיק אינטליגנטית כדי להבין מאיפה זה בא ואני לא כועסת על אף אחד, אני רק אומרת יאללה, שחררו. למה שלום אסייג יכול לעשות את 'מנאייכ', ואני רק ליליאן? אני לא רק ליליאן, אני ראמה, אני זרדה, אני עמליה ופרחיה. יש לי הכל, יש לי את המכוערת, הסקסית, היפה, הטיפשה, החכמה, הגאונה. זה לא הכל רק ה'מרוקאית', כי הרבה פעמים שואלים אותי, 'תגידי, לא נמאס לך לשחק מרוקאית?'".
זה מקבע את האפליה וההפרדה, וזה גם לא רלוונטי. מרוקאית זו לא דמות, זו שפה, זה מוצא.
"בדיוק, אז אפשר להפסיק עם המשפט הכל כך לא אינטליגנטי הזה. אני מרוקאית, זה המוצא שלי, אבל אל תהיו אטומים. כל דמות שלי היא אחרת, לא כולם ליליאן, בדיוק כמו שנתנו לשרה פון שוורצה, שהיא שחקנית מדהימה, את 'זגורי אימפריה' – והיא בכלל גרמנייה. אפשר לשחרר ולפתוח את הראש, כי אני תמיד אומרת שאני יהודייה, מרוקאית וישראלית. זה הסדר שלי. קודם כל נולדתי יהודייה. אחר כך נולדתי במרוקו, אז אני מרוקאית. דבר שלישי, אני חיה בישראל, אז אני ישראלית".
מה בוער בך לשחק?
"אני מתגעגעת לסדרה ככה איכותית, טובה, איזה משהו של להיות לוחמת, חוקרת, שוטרת, משהו עם סיפור. אני יודעת מרוקאית, וערבית אני יכולה ללמוד נורא מהר, אני לא מבינה למה 'פאודה' לא לוקחים אותי, או 'טהרן'. הלו, פאודה, מה נשמע? אני יכולה ללמוד פרסית, אני יכולה ללמוד ערבית, אני מרוקנית. אני פה. גם אין הרבה שחקניות בגיל שלי".
זה שהתחלתי מאוחר עבד לטובתי
עד שיגיע התפקיד הגדול הבא בטלוויזיה, הגואל (64) מתמקדת בתיאטרון. "אנחנו עוברים כאלה ימים לא פשוטים, אז כשאני עולה על הבמה ורואה את האולם מלא, אני בהלם. זה לא מובן מאליו. אני לא צריכה להגיד לך כמה עולה כרטיס לתיאטרון, וכל הסאגה שמאחורי, בייביסיטר, חניה ודרינק לפני או אחרי, זו חתיכת הוצאה. כשאני רואה את הקהל לוקח לי שנייה, ואני מתפללת ואומרת לאלוהים: 'תעשה שהקהל יתרגש, שנרגש ונתרגש. אני חייבת לתת להם את הכי טוב שלי, וגם אם אעשה את אותו התפקיד 200 פעם, זו פעם ראשונה בשביל הקהל".
סיפור הכניסה שלה לעולם המשחק כבר סופר, אבל בכל פעם מעורר השראה להיזכר שגואל נרשמה ללימודי משחק בגיל 34, ורק בגיל 44 פרצה לתודעה עם התפקיד האיקוני של ברוריה פסקל בסדרה "פיק אפ". מאז עברו 20 שנה של עשייה מתמדת, וגואל הוכיחה שעם כישרון, נחישות ואמונה, אין דבר כזה "הגיל הנכון". היא השתתפה באין-ספור סדרות וסרטים ואף זכתה בשני פרסי אופיר, אבל כרגע הפוקוס שלה, כאמור, הוא בתיאטרון.
"זה בא לי בתקופות. לעשות סדרה זה כיף, לבוא ל-40 ימי צילום עם תקציב בן זונה. מותר להגיד 'בן זונה' בכתבה? יש גם שידורים חוזרים, שנותנים את ההייפ והפרסום אחרי שנים. בתיאטרון זה אחרת, תמיד יש את הפחד הזה שאני אתבלבל, שיהיה לי בלאקאאוט, ההתגייסות שלי ערב-ערב על הבמה שומרת עליי ועל הכישרון שלי. אני חמה, האש בוערת כל הזמן. את יודעת כמה קשה להדליק אש מההתחלה? במקרה שלי האש כל הזמן דולקת. אני מקסימום מוסיפה עוד קצת קרשים, עוד קצת זרד ועוד קצת נפט, אבל זה תמיד דולק. התיאטרון הוא דלק. אני יכולה להיות השחקנית הכי מוכשרת בעולם, אבל אם לא אעשה כלום, אני אתנוון".
כשפרצת למסך בתור ברוריה פסקל ב"פיק אפ", זו גם הייתה דמות איקונית שיכולה לתקוע אותך בתבנית מסוימת. היה שם חשש שזה יקרה?
"הבנתי את זה מהרגע הראשון. לא בהתנשאות, אבל לא הבינו מאיפה באתי ומיד התחילו להגיע הצעות לשחק את הביץ', אותה דמות בדיוק. הייתי כבר בת 45, זה לא שקפצו עליי עם תפקידים, ובכל זאת סירבתי. לא הייתי ילדה בת 20 שסיימה בית ספר למשחק וכל החיים לפניה, אז הייתי צריכה להגיד תודה בכלל שפונים אליי, אבל ידעתי שאם אני ממשיכה, אני אנעל על הביץ' ואני לא רוצה שזה יקרה. הייתה אפילו כתבה שאני זוכרת את הכותרת שלה, 'ברוריה לא גרה פה יותר'".
ארבע שנים אחרי התפקיד האיקוני ב"פיק אפ" קיבלה הגואל את התפקיד שיזכה אותה בפרס אופיר כשחקנית המשנה הטובה ביותר בסרט "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ. "רונית אמרה לי, 'ראיתי איזה פרק או שניים של "פיק אפ" ולא התחברתי, אבל היה בך משהו מעניין שרציתי לראות עוד'. היא ידעה לעשות את ההפרדה. אחר כך היא ושלומי כתבו תפקיד בשבילי ואפילו קראו לדמות אוולין. הלוואי שהיו עוד שעושים את ההפרדה הזאת".
אפשר להגיד שזה היתרון של ההתחלה המאוחרת שלך, שיש לך יותר רעב ופחות שנים של תסכול מהמקצוע?
"אני לא יודעת מה היה קורה לי אם הייתי מתחילה לעבוד בגיל 21. זה שהתחלתי מאוחר עבד לטובתי. אני תמיד אומרת שאנחנו צריכים להיות מוכנים כשההזדמנות מגיעה, כי גם אם תיתני לי הזדמנות פז אבל אני לא מוכנה אליה, אני לא אצלח את זה. אם אני מוכנה, אני אטרוף את זה. אני חושבת שההצלחה שלי הגיעה כשהייתי מוכנה לקבל אותה. מי יודע מה היה קורה אם הייתי מצליחה קודם, אולי הייתי מקבלת איזה מין סחרור מטורף, מתרסקת או הופכת לדיווה מהגיהינום. זה שהתחלתי לעבוד בגיל מאוחר, כשיש קרקע מאוד יציבה מתחת לרגליים שלי, עשה לי טוב".
לשחק בחו"ל זה משהו שמעניין אותך?
"אני מאמינה בכל מאודי שזה עוד יקרה. אני רעבה, רק באתי, בגיל 44 התחלתי לעבוד ועכשיו אני בת 64, ככה שאני עובדת בסך הכל 20 שנה. אמריקה לא מעניינת אותי, אבל אירופה כן. הספקתי לשחק בהפקה צרפתית ל-HBO, הבמאי הזמין אותי לאודישן ולא עברתי, אבל אז הייתה דמות של שדכנית של בעלי מומים, תפקיד שלא היה פתוח לישראלית, שלא מצאו לו שחקנית בכל צרפת. כולם באו מתוקתקים כאלה, ורק אני באתי לתת עבודה, באתי פשוטה, יחפה, לא מאופרת, והבמאי נטרף מזה. זה היה אחד התפקידים היפים שלי".
אני לא מנותחת ולא מוזרקת
עד אמצע שנות ה-30 לחייה, אוולין הגואל לא חלמה בכלל להיות שחקנית. לקוחות ומכרים בבר שניהלה החמיאו לה והמליצו לה ללכת ללמוד משחק, וכך, רק בגיל 34 היא הלכה לבדוק אם יש אמת בדבריהם. היא התקבלה ללימודי משחק ורק כעבור עשור קיבלה את התפקיד שהפך לה את החיים ב-180 מעלות.
איך זה לגלות כישרון באמצע החיים ולשנות את המסלול?
"זו הייתה תקופה מאוד מבלבלת, פחדתי ואהבתי את זה בו-זמנית. מצד אחד, המורים בבית הספר פרגנו לי ונתנו לי ביקורות טובות, ומצד שני היה בי פחד שאף אחד לא ייקח אותי לשחק. למדתי עם קארין אופיר, בלונדינית יפהפייה שלוהקה ל'פלורנטין', וזה ישר פגש אותי בפחדים שלי, זו הייתה כמו הוכחה בשבילי, הנה, בבקשה, יש סדרה חדשה ולא לקחו אותך. היום אני חושבת, כפרה עלייך, זו סדרה עם צעירים, מה את קשורה? מאז למדתי שפחד ותשוקה יכולים לחיות ביחד, וזה מה שיפה בחיים האלה, רק צריך לשים לב שהפחד לא ישתלט עלייך, כי אם הפחד משתלט מפספסים את החיים, ומי אני שארשה לעצמי לפספס את החיים. תראי מה אנחנו עוברים בשנתיים האחרונות. אנשים הלכו למסיבה, סתם ישנו בשבת בבוקר בבית שלהם, וזה מה שעשו להם. אז מה, אז אני אפחד מכל דבר? פדריקו גארסיה לורקה אמר, 'כל עוד החיים נמשכים, אז חיים', ואנחנו עכשיו חיים, אז אני אלך ואקנה בגדים, ואני אצבע את השיער ואלך לבר לשתות יין ולמועדון, כן, כי אני חיה".
את מקבלת ביקורת מאנשים שאת לא מותאמת לגילך?
"אני יודעת שאני לא מותאמת לגילי. אני ילדותית, שטותניקית, אני לא נראית בגילי, אני לא מרגישה בגילי, גם לא פיזית. אין לי סימנים בגוף שמעידים על גילי, למרות שאני לא מנותחת ולא מוזרקת. יש לי גנטיקה טובה וגם הנפש שלי צעירה. אני מתלהבת מכל דבר, ואם תגידי איזו מילה שאני לא אבין, אני לא אתבייש ואני אשאל. לצד זה, אני מאוד רצינית בעבודה שלי ואני עם סנטר. אני אישה בת 60, אז מצפים ממך כבת 60 לא ללכת עכשיו לקלאביס בשעה אחת בלילה".
לא נעים לי להגיד, אבל לי אין מושג מה זה הקלאביס.
"זה מועדון עם קוד סודי של חברים שלי, אני מתה עליהם, זה יופי של מקום. אני אתן לך את הקוד".
אני לא יכולה להחליט בשבילך עם מי לשכב
הפריחה המאוחרת שלה לא התרחשה רק בקריירה. גם בחיים האישיים היא לא הרגישה בשלה במשך שנים ארוכות, וכשהביאה לעולם את בנה הבכור ג'ואי יחד עם בעלה הראשון, בגיל 24, הבינה שאינה מסוגלת לגדל אותו. עם הגירושים נשאר הבן אצל אביו, וכשהאב נפטר עבר ג'ואי לארה"ב לגור עם דודו. הגואל העידה בעבר לא פעם שיש לה חרטה ושלא מחלה לעצמה על הדבר במשך שנים, עד שהגיעה למקום שלם יותר, שבו היא מבינה כי לא ניתן להשיב את הזמן לאחור. "שנים לא מחלתי לעצמי, לא יום-יומיים, שנים, אבל היום אני במקום אחר. היום סלחתי לעצמי כי אני מבינה למה זה קרה. ניסיתי לתקן אבל זה לא הלך, לא צלח, אז אמרתי, 'אוולין, תסלחי לעצמך. זהו, אין לך יותר מה לעשות עם זה'. אני לא יכולה לחיות עד סוף ימיי באשמה".
לפני שנתיים נעצר ג'ואי הגואל, בנה הבכור שלא גידלה, בחשד לעבירות פדופיליה. החקירה הסתיימה התיק נסגר. כיום גואל לא בקשר איתו, והיא מעידה כי היא לא בקיאה בפרטי הפרשה וכי למדה עליה מאמצעי התקשורת. כמו כן, היא לא בקשר עם שני ילדיו, נכדיה היחידים.
בפרק ב' של חייה, אחרי שסיימה בית ספר למשחק ורגע לפני גיל 40, נישאה גואל שנית, הפעם לשחקן עמוס לביא. השניים הביאו לעולם את אלה, היום זמרת בת 25. לביא והגואל התגרשו כעבור שבע שנים, וכמה שנים מאוחר יותר הוא נפטר מסרטן.
"אלה מוזיקאית בחסד, היא מדהימה, היא שונה מכל המוזיקאיות הצעירות שיש פה. היא מאוד בועטת, עמוקה. אלה היא התיקון שלי, הילדה הזאת איבדה את אבא שלה בגיל מאוד צעיר, היא הייתה בת 11 כשהוא נפטר. היא היחידה שלא ידעה שהוא היה חולה, והיו לה המון שנים של חוסר אמון באנשים, כי היא הרגישה שכולם שיקרו לה והסתירו ממנה דברים. כל הזמן אמרתי לה, 'לא סיפרנו כי רצינו להגן עלייך, חשבנו שזה יעבור'. מהרגע שהתגלתה המחלה ועד הרגע שהוא נפטר עברו בסך הכל שבעה חודשים. זה לא היה שנים על שנים, הוא שיקר גם לי. כל הזמן אמר שזה קטן, עד שראיתי אותו הולך ודועך ואמרתי לו, 'מה קורה? מה יש לך?'".
אז גם בזה יש אשמה?
"הורות היא עבודה אין-סופית. עם אלה אני שם כל הזמן, אבל אני לא יודעת אם אני עושה נכון. יש פעמים שאני אומרת לה, 'תגידי לי מה לעשות'. להיות הורה זה לעשות פשלות, גם כשלא מתכוונים. הורים תמיד נמצאים במקום הזה של ההלקאה העצמית. אין רגע דל".
אלה שיתפה שהיא פאנסקסואלית, מתאהבת בנשמה ולא בצורה או במגדר. איך קיבלת את זה?
"אז היא הייתה עם נשים ועכשיו היא עם גברים, העיקר שתהיה מאושרת, באמת. אני חושבת שכשהילד שלך בא ואומר לך, 'אמא, אלה החיים שלי, זה אני', צריך להגיד לו, 'העיקר שתהיה מאושר. אני הבאתי אותך לעולם, עד גיל 18 אני אמור לשמור עלייך, אבל אני לא יכול להחליט על חייך'. אני יכולה ללמד אותך את עשרת הדיברות ולהגיד לך לנסות לחיות לפיהם, אבל אני לא יכולה להחליט בשבילך עם מי תרצי לשכב".
אנחנו בחודש הגאווה, ממש בסוף השבוע הזה מתקיים המצעד, ואת נחשבת ליקירת הקהילה.
"אני אוהבת אותם, הם בנו אותי, הם עשו אותי. כל האנשים הכי מוכשרים בתעשייה הם מהקהילה, ואם זה לא מהקהילה, אלה אוהבי הקהילה. יש לי חלום, שהלוואי שיתגשם בשנים הקרובות: כל עוד אני בחיים, שיפסיקו עם המילה 'קהילה'. הם אנשים יפים ושמחים, ושכל אחד שיעשה מה שהוא רוצה לעשות, שכל אחד יישן עם מי שהוא רוצה לישון, שכל אחד ישכב עם מי שהוא רוצה לשכב. האנשים האלה, שיושבים שבעה על הבן שלהם אחרי שהוא הודיע להם שהוא הומו, זה מטורף. הבן שלך חי, תגיד תודה, הוא חי, מבסוט ושמח. הוא רוצה לחיות את חייו כמו שהוא רוצה לחיות את חייו, מי אתה עכשיו שיושב שבעה? מצד שני, אני מבינה את הדור הזה, זה דור שלא מכיר את זה, זה דור שרובו התחתן משידוך בגיל 14. הרבה אנשים התחתנו ללא אהבה, 80 שנה הם עם אותה אישה ולא אוהבים אותה, והיא לא אוהבת אותו. אלה ערכים אחרים שהם גדלו לפיהם".
ומה עם חיי האהבה שלך?
"אני מאוהבת בעצמי ובעבודה שלי. זה הכי חשוב, ובילדה שלי כמובן. באמצע השבוע אני עסוקה, אבל יש משהו בשישי-שבת ובחג שהוא משפחתי, זוגי, ושם זה חסר לי. אני עדיין לא נשארת עצובה בחג וממררת בבכי, לא. כל אחד רוצה להיות נאהב, כל אחד במהות שלו רוצה לאהוב אדם אחר, למצוא את החצי השני שלו ולהיות איתו בברית של זוגיות, של אמת, של אהבה ותשוקה. אז הצורך הבסיסי, האנושי, להיות מאהבת ולהתאהב קיים, אבל אני לא מכניסה את זה לעצמי כמנטרה, 'את חייבת עכשיו'. כשזה יקרה, זה יקרה. אני לא יושבת בבר, חושבת 'או-קיי, אז איפה הוא?' לא. אני חושבת שהדברים האלה קורים מעצמם, ואם יגיע גבר שיעשה לי את זה, הוא יהיה המלך שלי ואני אהיה המלכה שלו. אבל אם לא, אני אהיה מלכה חד-הורית. אני לא מזלזלת, זה יכול לקרות, אבל יותר חשוב לי עכשיו לדאוג לבריאות של הנפש של עצמי, למיצוי שלי בתוך העבודה שלי, שאני אדע שאני מאתגרת את עצמי, שאני עדיין רלוונטית. זה מאוד חשוב לי".
יש פחד להיות לא רלוונטית?
"מאוד. זה לא מובן מאליו. התחלתי להילחץ כשזכיתי בפרס אופיר הראשון, אמרתי לעצמי, 'וואה וואה, יש לי רף גבוה'. עכשיו אני צריכה לעמוד בציפיות. תמיד יש את הפחד הזה שאני אהיה לא רלוונטית, אבל אף אחד לא משדר לי את זה. כל עבודה שאני לוקחת, אני הולכת עליה עד הסוף".
אוקיי, ורגע לפני שאנחנו מסיימות אנחנו חייבות לפתור כאן סוגיה חשובה – את הפנדה ב"הזמר במסכה"?
"לא. לא".
תשמעי, אני עברתי על לא מעט תחקירים וראיונות קודמים שלך, והרמזים מהתוכנית מובילים אלייך. נתקלתי אפילו בזה שרצו לקרוא לך חוה, ולבן משפחה שלך שינו את השם לאלברט.
"ואני באמת אוהבת את חוה (אלברשטיין, א"ו), אבל אני חושבת שזאת חנה לסלאו או דקלה".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: חומי פולק | איפור: עדי לב סולומון | שיער: ליאור גבריאלוב | ע. סטיילינג: יהלי אפריאת | הפקה: טל פוליטי