יש נטייה להעדפה מתקנת כשזה נוגע למסעדות שנפתחות מחוץ לתל אביב: גם אם הן לא מדהימות שופטים אותן פחות לחומרה, כי בכל זאת, הן הרי "מחוץ לעיר". אולי כי נדמה לנו שנקבל את הכי טוב שיש רק במסעדות שפועלות בלב תל אביב, שהיא בכל זאת, המרכז הקולינרי של ישראל; וכך יוצא שמסעדות מחוץ לה נמדדות הרבה פעמים בפרמטרים מרוככים מאלה של לב הביצה התחרותית ביותר במדינה. נעה ביסטרו שנפתחה לפני מספר שבועות בקריית ענבים היא במהותה ההפך הגמור ממסעדה תל אביבית - ולמרות זאת - היא לא צריכה מאף אחד שום הנחה. בראש ובראשונה זאת מסעדה מרווחת שכל שולחן בה מקבל מרחב מחייה מכובד, וכשיוצאים החוצה למרפסת הענקית, גם בשיא חודש אוגוסט, אוויר ההרים הירושלמי המרענן מנקה את הריאות מבפנים בפריכותו.
בשעות היום, המקום הזה נקרא נעה אפייה מקומית. בית מאפה, פטיסרי ובית קפה שנפתח לפעילות לפני כשנה על ידי השף והאופה אלדד שמואלי. לשמואלי, שהוביל בעבר כמה מהמסעדות הנחשבות בתל אביב, ביניהן קלארו וצפון אברקסס, יש כבר ניסיון בהפיכת מאפייה למסעדה בשעות הערב. זה קרה באלחנן, בית המאפה שהקים בסמוך לפרדס חנה ועזב לפני מספר שנים. שם, המהפך הזה לא ממש הצליח. בנעה, עם זאת, ניכר כי שמואלי למד מהטעויות וכעת הולך עד הסוף עם שני הקונספטים: בעוד המאפייה כבר ביססה לעצמה קהל לקוחות נאמן, הביסטרו רק החל את דרכו, ולמרות הקושי הוא מצליח להתקיים כמקום נפרד באווירה אחרת, אלגנטית ורשמית יותר עם מפות לבנות שעוטפות כל שולחן, וקיר אש שהוא מנגל גחלים גדול ממנו יוצאות חלק ניכר מהמנות כאן (שלא לדבר על הארומה הנעימה).
מומלץ לחלוק
בתפריט אפשר למצוא לא מעט מוטיבים ממסעדותיהם של אייל שני ורן שמואלי. יש פה המון כבוד לירקות, שימוש רב באש חיה וטאבון, וגם לא מעט זרעי עגבניות, כי בכל זאת, מי שמתחיל עם זה אצל אייל שני, כנראה לא יכול להיגמל. התפריט מורכב מאגף בצקים ובהם פיצות וחצ'פורי לצד לחם מחמצת עסיסי ובעל מעטפת פריכה (הוא מוגש גם בגרסת הבוקר של המקום ואפשר גם לרכוש ממנו הביתה). גם אם אתם לא בקטע של פחמימות, חבל לוותר כאן עליהן. מלבד הלחמים והפיצות, התפריט מורכב ממנות פתיחה קטנות, כמה ראשונות ומעט עיקריות. בקצה הרשימה נמצא אחד הקונספטים הייחודיים כאן: מנות חלוקה שהן ארוחה שלמה וכוללות במחירן גם 4 פתיחים לבחירה, סלט, ולחם (מחיר ארוחה כזאת: 230 שקלים לאדם).
אחרי שהובהר לנו שמנות החלוקה - שמתאימות לכל הפחות לזוג, אבל לדעתי רצוי להרבה יותר - הן מוטיב שלא רצוי לפספס פה, החלטנו לבנות את הארוחה סביב אחת מהן. האופציות כללו סטייק סינטה ברוטב חמאה ירוקה; חצי עוף מהטאבון או דג שלם בתבשיל ירקות מהטאבון, שקסם לנו במיוחד. עד שהמנה המרכזית תגיע בחרנו פתיחים: סלקים שרופים באש עם גבינת בושה, אגוזי מלך ורוקט; סקורדליה משקדים עם שום, לחם ותפוחי אדמה; איקרה עם בצל טרי קצוץ ולימון ופורל מעושן עם קרם חזרת ותפוחי אדמה. באדיבות המסעדה קיבלנו גם מנת פתיחה של גבינת בושה מוקצפת עם דבש, שמן זית פלפל שחור ואגס צלוי. בכנות, רק ממנות הפתיחה לבדן, שמתומחרות במתינות אבל כוללות את כל המגוון שמחפשים כשיוצאים לארוחת ערב, אפשר להרכיב ארוחה מצוינת .
המהות של הבישול של שמואלי באה לידי ביטוי בכל אחד מהפתיחים. הוא מכין אוכל פשוט אך מדויק ומקפיד על חומרי גלם ללא פשרות ובארוחה שלנו כאן כמעט ולא היה שום פספוס. הטובות ביותר היו הפורל המעושן שנותר במרקם עדין ומתמוסס בפה, וניחוחות האש שעולים ממנו אינם בוטים מדי; וגבינת הבושה המוקצפת שהביאה לידי ביטוי את חיבתו של שמואלי לטעמים הצרפתיים הקלאסיים, בזכות שילוב איקוני בין גבינה מצוינת לאגס מתקתק ורך, ודבש עם נגיעות שמן זית מריר וטוב. האיקרה הייתה אף היא מצוינת וליוותה היטב את לחם המחמצת עז הטעם. הסלקים, שנצלו היטב בחלקם החיצוני אך נותרו סגולים, בוהקים ובעלי ליבה רכה, לא סיפקו מנה נועזת, אבל טובה לסוגה. והסקורדליה, בניגוד לעדינותן של מנות אחרות, הייתה שומית ולא חיפשה להחניף. אף אחת מהמנות לא הציגה מורכבות יתר, או אפילו יותר מדי בישול. ועדיין, הן היו כולן מוצלחות.
חלוטים ומסעירים
החלטנו לנסות גם שתי מנות מאגף הראשונות: רוסטביף (76 שקלים) שנצלה באש, נפרס לפרוסות דקות והוגש עם איולי חרדל ודבש שהיה כל כך טוב ומאוזן, שהתחשק לקחת ממנו צנצנת הביתה; אך דווקא מנת הירקות (68 שקלים) הייתה הכוכבת של הסבב הזה. זאת צלחת בגדר חובה בביקור פה, במקום כל סלט. לכאורה אין משעמם יותר מצמד המילים "ירוקים חלוטים", אבל שלא תטעו - הצלחת שעונה לתיאור הזה בנעה היא מסעירה. ירוקים חלוטים קלות כמו קישוא צעיר, ברוקולי, אספרגוס ושעועית עם ריקוטה טרייה שנעשית במקום, ומלווה בשקדים קלויים, נענע ופטרוזיליה. קשה להאמין כמה דומיננטיים וטעימים ירקות יכולים להיות כשהם בשיאם ומטופלים בצורה הנכונה ביותר. כל אחד מהירקות נחלט למרקם מדויק, ששמר על עסיסיות ופריכות בד בבד. הם התפקעו מטעם, יחד עם גבינת הריקוטה העדינה שהוסיפה שומניות נדרשת, שקדים פריכים ועשבי תיבול ירוקים רעננים. מנת ירקות להתגעגע אליה.
ואז, כשכבר כמעט ולא נותר מקום לדבר, נחתה על השולחן המנה העיקרית: קדירה עצומה של דג אינטיאס בתבשיל קישואים, עגבניות, בצלים מקורמלים וציר דגים וירקות עתיר חמאה, עם יין לבן. לצד הדג הוגש גם סלט ירוק פריך וקערה של קרעי חלה קלויים, כי צריך גם משהו לטבול בתוך כל הציר הזה. ללא ספק המנה המרשימה ביותר בארוחה, אבל גם היחידה שהיה בה פגם. הדג, שכלל נתח מכובד באיכות נהדרת, לא היה עשוי עד הסוף בחלקו הפנימי. על פניו, זוטות. אבל בתוך ארוחה נטולת נפילות, כחלק מרכזי במנה המרכזית, דווקא שם, מחפשים שלמות. עוד טיפה דיוק, וזה גם יגיע לשם. בחלקו המירבי, הדג היה עשוי היטב, עם קרעי החלה הקלויים שספגו אליהם את הרוטב החמאתי- השילוב של הכל סיפק ביס משובח. ציר מצוין ועשיר, עם דג טוב וחלה שסופגת אליה את כולם בצימאון - אין מהנה מלאכול אוכל כזה. חבל שלא היה לנו עוד מקום בזמן אמת, אז ארזנו את היתר איתנו לדרך הביתה. הלקח הוא להגיע הנה עם הרבה שותפים לארוחה, על מנת לחלוק כמה שיותר מהכל.
על אף נוכחותו של קרפ סוזט נדיר למדי בתפריט הקינוחים, סיימנו עם מתוק חמצמץ וקליל: קרם לימון, מרנג, אוכמניות ומעט שמן זית נעים להורדת הסוכרים. זה לא היה קינוח מסעיר, אבל בתוספת החן של השקיעה שירדה על ההרים סביב, הוא הספיק. בינתיים, בדרך שמובילה ליציאה לכביש 1 התחיל להצטבר פקק שהזכיר שהדרך חזרה תהיה ארוכה. זה לא שינה לנו כי נעה ביסטרו שווה את הזמן הזה. למעלה מכך, היא מסעדה כל כך טובה, שהיא מצדיקה להגיע אליה במיוחד, לא משנה מהיכן. זה לא מקום טוב רק ביחס לסביבה בה הוא פועל, אלא ביחס לכל מסעדה בתל אביב או בכל עיר גדולה אחרת בישראל. שילוב נדיר של אמירה קולינרית, נוף מטריף ואוכל מצוין בגובה העיניים, שמוכן ברמת ביצוע גבוהה ביותר. זה שהוא לא נמצא בלב תל אביב, זה רק בונוס.
נעה ביסטרו. שעות פעילות: שני-חמישי 18:30-22:30. בווייז: נעה אפייה מקומית, קריית ענבים.