בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים היו בארץ לא מעט פאבים. אלה היו מקומות אפלוליים, שמעוטרים בקירות עץ, שולחנות עץ, בר עץ, רצפת עץ., כמה שהיה בהם יותר עץ, כך יותר טוב. מי שהיו הכי פופולריים היו הפאבים האיריים, עם פסקול לכאורה נאמן למקור ובלתי מהנה בעליל, והמון סוגים של בירות מהחבית ששברו את הדלות היחסית בתחום.
אבל את הפאב האנגלי, זה שבמהותו הוא מוסד חברתי שחוזרים אליו שוב ושוב ומהווה נקודת מפגש חברתית או משפחתית על בירה צוננת ואוכל לא מתיימר – אותו לא ממש מוצאים בישראל. הדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לפאב אנגלי כזה נמצא באשדוד, פאב המסעדה המיתולוגי גמברינוס, שהוא מסוג המקומות הבודדים שמציעים מרחב תרבותי, ולא רק מקום לצריכת אלכוהול.
כשעוברים פה את תור הממתינים בחוץ, אל מול שלט העץ שנראה שהיה שם נצח, נכנסים לעולם אחר עם קירות עץ מלאים בזיכרונות. המקום מלא בשולחנות ענק על גבי שולחנות ענק (מעץ כהה כמובן), בשילוב ספסלי עץ רחבי ידיים, שלא ייראה לרגע שמדובר חלילה במקום פלצני. על הספסלים או הכיסאות ישובות משפחות או חברים. יש פה ילדים ואפילו תינוקות בני כמה שבועות. וכולם יושבים יחד. שותים, אוכלים, צוחקים. באוויר נישא ריח חזק של בירה. מלצרים מיומנים חמושים במחברת, עט וארשת של יעילות מקסימלית עוברים במהירות בין השולחנות. מאחורי הבר יש מוזג שעבר מזמן את גיל 60, ונראה כאילו ההיסטוריה של המקום חרוטה בעצמותיו. הוא מוזג בירה אחר בירה ומדבר בחברות עם הנכנסים לכוס זריזה לפני היציאה חזרה החוצה, לכבשן.
באנגליה אין פאב שלא מתהדר במנות מסורתיות כמו פיש אנד צ'יפס או פשטידת בשר, ואילו בארץ אוכל של פאבים נועד לסגור פינות, ולא לספק הנאה אמיתית. בגמברינוס זה לא המצב. זה פאב, אבל זאת גם מסעדה, ואפשר להגיע לפה אפילו שאין שום עניין בלשתות משהו. התפריט לא ענק, וכולל כמה מנות פירות ים, דגים ובשר, לצד פתיחים שנדרש אומץ כדי להגיש ב-2025 כמו תפוחי אדמה ברוטב שמנת פטריות מוקרם או טוסט ותוספות לבחירה.
גם לבחור נקניקייה צריך לדעת
כשהגענו הנה, קבוצת חברים עם ילדים, המקום היה עמוס. ועדיין, תוך דקות בודדות הגיעו לשולחן הבירות, כוס יין וגם קוקטייל מעוטר בסוכרייה, שהזכיר שוב, בבוטות, שכאן זה לא בר קוקטיילים עם סירופים יוקרתיים שרוקחים חודשים. זה מקום ששותים בו בירה. מקסימום צ'ייסר.
הזמנו מכל וכל, וראשונה נחתה על השולחן אחת המנות המפורסמות ביותר מבית המקום: צ'יפס גמברינוס עם גבינה. זה לא צ'יפס קלאסי, אלא קוביות דשנות של תפוחי אדמה שטוגנו לכדי השחמה בולטת ומעליהם גוררה כמות אימתנית של גבינה בולגרית. למראית עין, הקומבינציה הזאת בין שמן ושומן מאותתת לגוף שאולי לא כדאי. אלא שבביס המהביל הראשון כבר מבינים שיהיה קשה לעצור את הסחף.
תפודים פריכים מבחוץ ונימוחים מבפנים, עליהם גבינה מלוחה ברצועות דקיקות שבמפגש עם הפה מתמוססות להן במגע מלוח ושומני ממכר. לא היה אחד בין יושבי השולחן שלא עף על ה"צ'יפס". כולל ילדים, שלקח זמן להסביר להם למה הוא לא בצורה הרגילה. וגם על הגודל צריך לדבר: לא רק סוג המנות פה הוא חזרה נוסטלגית בזמן, אלא גם הנדיבות שלהן. צלחת הצ'יפס והגבינה ענקית, עד שכמעט בלתי אפשרי לסיים ואפשר לסגור את הארוחה רק איתם. מחיר המנה, 50 שקלים, אולי לא זול עבור צ'יפס, אבל לאור הכמות זאת עסקה הרבה יותר מהוגנת.
מתפריט פירות הים הלכנו על מנה אחת מומלצת של שרימפס בחמאה ושום, וכן זוג שיפודי קלמארי ושרימפס צלויים ולידם רוטב פיקנטי. השיפודים היו החלק השגרתי ביותר בארוחה. שני הסוגים נצלו היטב, והקלמארי היו טובים יותר מבין שניהם, ובהימור מבוסס, גם השרימפס וגם הקלמארי הגיעו ממקור קפוא. זה שגרתי לגמרי בתמחור הזה, אבל ההפשרה לא עובדת עם צורת ההגשה הזו, ומותירה את השרימפס רגישים יותר במבחן הטעם וגם משמימים למדי. גם הרוטב, שהיה פיקנטי בצורה מינימלית, לא הציל את היום.
השרימפס ברוטב חמאה ושום הגיעו בהמוניהם במחבת ברזל כבדה, שוחים בהמון רוטב. מדובר במנת אולד סקול, שכולה הגזמה של רוטב חמאתי צהבהב ומתובל, ופה השרימפס בהחלט קיבלו את הליווי שהם צריכים. חבל רק שלא הגיע איתם לחם, כי הרוטב היה בעצם לב העניין. בשורה התחתונה, שתי מנות פירות הים, אחת מיתולוגית ואחת בסיסית יותר, לא היו כאלה שחוזרים במיוחד עבורן, בטח כשאגפי הדגים והבשר הותירו יותר חותם.
העיקרית הטובה ביותר שניסינו הייתה גם המנה הכי פחות יקרה באגף הבשרים: נקניקיות טלה. כשנופלים על נקניקייה טובה העונג מובטח, בטח כשהיא מוגשת ליד בירה. נקניקיית טלה יכולה להיות מאתגרת, אבל אלה היו כיף צרוף ועסיסי: מתוחכמות במידה, עם מרקם קצת יותר קשיח שדומה לצ'וריסו רק בלי האלמנט החריף מאוד, וטעמים עשירים ורחוקים מהסטנדרט של נקניקייה בנאלית. זאת הייתה המנה הראשונה שהסתיימה על השולחן, ואם הייתה מגיעה צלחת נוספת גם היא כנראה נזללת. זה אמנם לא מרגיש שהכינו אותן במקום, אבל גם לבחור נקניקייה ולצלות אותה זה משהו שצריך לדעת לעשות.
המשכנו ללברק שלם בתנור שמוגש, כמו כל המנות העיקריות כאן, עם סלט ותפוחי אדמה בתוספת פנכת חמאה בטמפרטורת החדר, למי שחסר לו קצת שומן. גם הדג הוגש במחבת ברזל כבדה, והתברר כמנה לא מתחכמת שעשויה היטב. הוא נאפה לכדי עסיסיות ולא היה צריך דבר נוסף חוץ מהלימון שסחטנו עליו. גם תפוח האדמה נאפה לרכות לאחר שנחתך לחריצים דמויי אקורדיון והמתין למריחות חמאה ביניהן. אין שום דבר מודרני או מרתק בדג ותפוחי אדמה אפויים, אבל זה אוכל אמיתי שתמיד כיף לאכול, בטח כשהוא עשוי נכון.
בחזרה לעבר
במקום קינוח סיימנו בחרנו במנה נוספת מאגף הבשר – סטייק אנטריקוט. קשה לומר שהיה בה איזשהו צורך, כי כל המנות השביעו את כולם מזמן (כל מנה פה מגיעה עם סלט ותפוח אדמה והאירוע הופך למשביע מאוד כבר בשלב העיקרית הראשונה). ולגבי הנתח עצמו? זה היה אנטריקוט בסיסי שנצלה לרמת העשייה המתבקשת. לא היה בו פגם, והוא בטח לא היה רע. אבל אם צריך לבחור כאן במנה עיקרית אחת, לטעמי אפשר באופן חד משמעי להתמקד בנקניקיות, במנות דגים שלמים, או אפילו במחבת השרימפס בחמאה ושום, מנה מעניינת שאין שולחן במסעדה שלא הזמין. בשביל סטייקים מושלמים אפשר ללכת למקום אחר. המחיר, אגב, 150 שקלים ל-350 גרם בשר, הוא כזה שלא נתקלים בו כל יום.
על גמברינוס אומרים שזה סוג של מקום שקפא בזמן. יש בזה מן האמת. קשה להתחמק מההרגשה של שיגור לניינטיז, בטח עבור אלה שחיו בהם. אבל לתחושתי החלק המשמעותי יותר בפאב-מסעדה הזה הוא לא חוסר הרצון להתקדם קדימה, אלא חוסר הצורך בכך. זה לא מקום מושלם, ובוודאי שלא כזה שמגיעים אליו כדי לחפש מנות חדשניות או יציאה טרנדית לצלם לאינסטגרם. זה מקום שמגיעים אליו כשיודעים בדיוק מה מחפשים: אוכל נדיב, פשוט, חף מיומרות וממגבלות הזמן, שנעשה היטב ומוגש ביעילות לצד משהו טוב לשתות.
הבעלים ואנשי השירות כאן יודעים שזה בדיוק מה שהם מציעים לאורחים. העסקה הבלתי מוצהרת הזאת מייתרת את הצורך לדחוף כל הזמן קדימה. להפך, מקומות מהסוג שמצליח להחזיר אותך לעבר מבלי המגרעות שלו הם ברכה, בייחוד בימים אלה. וזה בדיוק מה שקורה כאן. אווירת פאב אנגלי ותיק בלב שכונת מגורים באשדוד, עם אוכל של מסעדת בשר ודגים משנות ה-90 (אבל כזה שברובו עומד ברף של היום). וכל זה ליד כוס או שתיים של בירה קרה במחירים שלא גורמים לזעזוע. פלא שזה אחד מהמקומות הפופולריים באשדוד ובאזור כבר שנים?
גמברינוס, שדרות בני ברית פינת מנחם בגין, אשדוד. להזמנת מקום: 08-8655719