אולי זה קשור להתבגרות, אולי דווקא לחוסר סבלנות שהולך ומתעצם ככל שהמציאות מסביב נעשית לחוצה יותר, אבל מה שזה לא יהיה - ככל שהשנים חולפות - נעשה לי יותר קשה להישאר במקום אחד לפרק זמן ארוך מאוד. שעה זה אידיאלי. מעבר לשעתיים - זה כבר תזמון שמחייב מיקום וחוויה ששווים את ההשקעה.
במקרה של מתחם מורן סלואו דיינינג בקיבוץ מורן שבגליל, הזמן הופך להיות פרמטר שנמדד במשתנים אחרים מאשר דקות או שעות. זה מקום שכאילו נבנה בכדי לבלוע אותך לתוכו ולספק את כל החשקים שיכולים להתעורר, ושתרצי להישאר בו עוד ועוד; עם גינת ירק קטנה בכניסה, חצר ענקית עם דשא ומגוון חללי ישיבה או רביצה, ומדורה שנדלקת לעת ערב ויוצרת תחושה של קמפינג מול הלהבות העדינות. וכל זה עוד לפני שנכנסים למסעדה עצמה.
את המקום הזה, שצמוד לחדרי אירוח בקיבוץ שעברו שיפוץ ושדרוג, פתחה קבוצת שותפים, חלקם מתל אביב. עוד לפני הקורונה הם חלמו על מקום בצפון, ולשמחתם הנסיבות הובילו למפגש עם שף ניתאי יהלום שנכנס כשותף, ומוביל את תחום האוכל שכולל פה ארוחות בוקר, צהריים וערב (מדובר במתחם שהוא חלק ממיזם תיירות ומלונאות). בעבר יהלום עבד בקבוצת המסעדות של אייל שני עד שנפרד מהבניין הגבוה בתל אביב ושב לאזור שבו גדל - הגליל.
החלל של מסעדת סלואו דיינינג מביא לידי ביטוי את השילוב בין המקורות של כל השותפים פה - העיר והקיבוץ הצפוני - בצורה מיטבית. מצד אחד הירוק שמבעד לחלונות הגדולים ואח דולקת עם עצי הסקה לימים האחרונים של הלילות הקרים; מצד שני עמדת דיג'יי פעילה במרכז החלל, שפע תקליטים, עיצוב צבעוני ואקלקטי ואפשרויות ישיבה שמזכירות סלון נוח, או שולחנות גדולים כך שכל מי שיושב כאן מרגיש שהוא חלק מקבוצה אחת גדולה שמבלה כולה ביחד. בקצה, ממוקמת גם מין מעדנייה שאפשר לבחור בה יינות מקומיים, גבינות, או להשלים חוסרים של נשנושים ולצאת בחזרה החוצה.
בין השולחנות פזורים זוגות בדייטים מצימרים סמוכים, משפחות מהאזור ואורחי המתחם. אי אפשר להגדיר את המקום כמסעדה פר אקסלנס, אלא יותר כמיקום משוחרר, גם אם ניכר כי מאחורי האווירה הנונשלנטית עומדים דווקא הרבה מאוד מחשבה ותכנון. התפריט של סלואו דיינינג בשעות הערב, ובכלל, מתמקד בהרבה מנות ירק עונתיות, לצד כמה מנות דגים ופסטות. אוכל קליל, לא מחייב מדי, וברובו גם לא מורכב מדי.
הזמנו בקבוק יין "לואנה" מיוחד של יקב לטם האורגני שפועל בסמיכות במשגב. להכיר יין ישראלי חדש ומלהיב זה תמיד משמח, וכאן זה היה יין לבן שבזכות צורת הכנה ייחודית הזכיר במהותו יין כתום, והיה בעל טעמים מעניינים שלקחו לכיוון עולמות הבירה או הסיידר, שפוגשים יין מורכב. בקבוק כזה נמכר כאן במחיר הגון ביותר של 188 שקלים. כבר התחלה יפה.
בגזרת האוכל הגיע ראשון סלט לחם (54 שקלים) ובו עלי ג'רג'יר, עלי אנדיב, בצל סגול וארטישוק. הסלט קיבל חמצמצות טובה מחתיכות לימון קטנטנות שנשזרו בתוכו וכללו הן את הקליפה והן את ליבת הלימון. פילה לימון תמיד מספק טוויסט נהדר לסלט רענן שקל ושווה לאמץ גם למטבח הביתי. גם עלי האנדיב הפריכים היו תוספת מצוינת בשילוב עם תיבול טוב ולחם מחמצת קלוי שקיבל אליו היטב את הרוטב. אחלה סלט לפתיחת הארוחה.
הבאה הגיעה צלחת יפיפייה של פלמידה לבנה כבושה (76 שקלים) שוחה בשמן זית טוב עם עגבניות מגי קלופות ומפורקות, פלחי אבוקדו האס ואורגנו. זאת מנה שניכרים בשפה ובתוכן שלה ההשפעה מהמסעדות של אייל שני (לבד מכך שהכמות כאן כנראה כפולה מזאת שתמצאו בכל מנת דג נא במסעדות של שני). מנה שסודה בפשטותה: דג כבוש קלות, אבוקדו רך ומתקתק ועגבנייה חמצמצה ועסיסית. שום דבר שובר מוסכמות או מרתק, אבל מנה יעילה וחביבה.
הלאה לעוד מנת ירק עונתית שכנראה תמצאו כאן רק בחודש הקרוב: סלט מלפפונים ורסטילי (56 שקלים) ובו פאקוס - מלפפון ארמני פריך מאוד, בעג'יר - מלפפון חרוש או בלדי, אם תרצו (ירק קטן שנראה כמו קישוא מיניאטורי והוא למעשה סוג של מלון צעיר וקריספי), מלפפון רגיל, עלי ג'רג'יר, שסק, שקדים קלויים ובצל סגול. זה היה סלט מעולה, פריך במיוחד שקשה להפסיק לאכול. אם ללכת על מנת פתיחה אחת מכל השלישייה עד כה - אז חד משמעית לא לפספס את סלט המלפפונים השופע הזה.
כל המנות עד כה היו לא קטנות כלל, כך שקשה להגדירן כראשונות בלבד. אבל סיימנו את שלב הפתיחה הרשמי עם מנת כרישה צלויה ומקורמלת (56 שקלים) שהוגשה כשמעליה חתיכות גבינה צ'רקסית ואגוזי לוז קלויים. הכרישה הייתה רכה ומתמסרת תודות לצלייה הארוכה שהוציאה ממנה את כל המתיקות הנעימה שלה. אגוזי הלוז הקלויים החמיאו לה מאוד והגבינה המלוחה נתנה קונטרה לכל האלגנטיות המינימליסטית שסביבה. מנה נוספת שמעידה כי בבסיס, האוכל כאן פשוט. ודווקא כשהוא פשוט הוא במיטבו.
הוכיחו זאת היטב שתי המנות העיקריות שניסינו. שהיו פחות פשוטות, וגם משמעותית פחות מוצלחות מקודמותיהן. ראשונה הייתה פסטת קישואים (76 שקלים) עם שום, פלפל חריף, צלפים ופירורי לחם מתובלים, שדווקא הירקות בה היו הצד החלש. הקישואים הוגשו בחתיכות גדולות יחסית ואחרי ההקפצה איבדו מרעננותם. הקומבינציה יצרה מרקם צמיגי ומסמורטט. מנת פסטה שלא התחברה היטב והרגישה כפספוס.
גם שיפוד מוסר ים (136 שקלים) שהוגש עם ציר דאשי, פטריות שימאג'י, פסטה פיצ'י וריבת אצות קומבו היה מנה שעל הנייר נקראה נפלא ובפועל הרגישה כמו בלגן שספג השראה מקערת ראמן אבל הלך איפשהו לאיבוד בדרך. הבעיה הגדולה ביותר במנה הייתה הציר עצמו, שאיכשהו הזכיר טעמים של אבקת מרק יותר מכל טעם אחר. האטריות והדג היו בסך הכול תקינים, וגם פטריות שימאג'י קטנות וחביבות היו נקודת אור לצד האצות שהיו התוספת הכי מעניינת בצלחת. אבל בסך הכל - ממנה שמחירה 136 שקלים והיקרה ביותר בארוחה, התאכזבנו מאוד.
סיימנו עם טארט פראנג'יפן (46 שקלים) ואוכמניות שהיה קינוח ביתי חביב ואחריו המשכנו לשוחח עם שלל שולחנות סביבנו, כפי שקרה במהלך כל הערב הארוך שהעברנו כאן. אלה היו מפגשים שהפכו את החוויה במורן סלואו דיינינג להרבה פחות ממוקדת רק באוכל. בטח בהשוואה לכל מקום אחר ששומר אותך מסוגר בשולחן של עצמך כמעט תמיד, ללא אינטראקציה ממשית עם האורחים מסביב. היינו יכולים בקלות להישאר כאן עוד שעות, לשתות יין, לנשנש ולהעביר את הזמן בנעימים עם מוסיקה, אח ואווירה של חופשה צפונית נעימה. לא בכדי ניתן למתחם הזה השם שניתן לו. הקצב כאן במובהק איטי יותר, כי הוא הולם את האווירה ואת הכוונות. לא איטי בקטע מעצבן, אלא במובן של אורך רוח.
וזאת אולי גם המהות של המקום הזה - כנקודה ייחודית להשתקע בה בעת נסיעה צפונה. אם זה לארוחת בוקר או מאפה עם קפה טעים, או ארוחת ערב שמלווה בהרבה יין מהאזור. לא תמיד האוכל כאן קולע, ובהחלט יש על מה לעבוד ואיפה להשתפר - בייחוד בגזרת המנות העיקריות שהיו הצד החלש ביותר כאן וגם השירות שלא תמיד מספיק מסביר פנים. אבל כשהאוכל נותר בגבולות הגזרה הפשוטים, בייחוד סביב מנות ירקות גליליים, המקום הזה במיטבו. והכי חשוב, גם אם לא מושלם קולינרית, מורן סלואו דיינינג זה מסוג המקומות שאפשר להעביר בהם את כל היום - מפתיחתו ועד סיומו, ורק לרצות להיות כאן עוד. כאלה, אין הרבה.
סלואו דייניג, קיבוץ מורן (הזית 2). טלפון: 04-8111030. לא כשר